במדבר, פרק י״ז, פסוק ג׳

ה' מצווה לאסוף אֵת מַחְתּוֹת הַחַטָּאִים הָאֵלֶּה, אותם מורדים שהביאו את האובדן על עצמם בְּנַפְשֹׁתָם מתוך רצון שגוי להתעלות רוחנית. האומנים ירדדו את הכלים לטסים דקים וְעָשׂוּ אֹתָם רִקֻּעֵי פַחִים שיהוו צִפּוּי לַמִּזְבֵּחַ החיצון, אשר גלוי לעיני העם. שימור הכלים מתאפשר כִּי הִקְרִיבֻם לִפְנֵי ה' וַיִּקְדָּשׁוּ, שכן הם הוקדשו לשמיים עוד בטרם החטא וקדושתם אינה פוקעת, אלא משתדרגת ממעמד של כלי שרת לגופו של המזבח עצמו. הכלים המרוקעים ישולבו במזבח וְיִהְיוּ לְאוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, כאזהרה חזותית שלא לערער על הכהונה ולחרוג מהגבולות שהציב ה'. לצד מוסר ההשכל, קביעת המחתות במזבח חולקת כבוד לכוונתם המקורית של החוטאים ופותחת עבורם פתח לכפרה.