לאחר אירוע שבר עמוק ומרד עקוב מדם, הקב"ה מצווה על פעולה מפתיעה: כלי השרת ששימשו למעשה חטא שהוביל למוות, אינם מושמדים או מושלכים. תחת זאת, הם עוברים התמרה והופכים לחלק בלתי נפרד מהמזבח, כסמל מורכב ומהדהד לדורות.
אֵת מַחְתּוֹת הַחַטָּאִים הָאֵלֶּה בְּנַפְשֹׁתָם
רוב הפרשנים מסכימים כי אין מדובר כאן בחוטאים בשגגה, אלא בפושעים שמרדו במזיד בקב"ה [רש"י, מזרחי, גור אריה]. השימוש במילה "חטאים" (ולא "פושעים") רומז לכך שהחטא הפך למהות עצמית הטבועה בהם [נחלת יעקב], או משום שבתחילת הדרך נגררו אחר שכינם קורח וכמעט חטאו בשגגה [שפתי חכמים].
המילה בְּנַפְשֹׁתָם מתפרשת בכמה אופנים: הגישה המרכזית היא שהם הביאו את האבדון והמוות על עצמם בידיעה ברורה, שכן משה התרה בהם מראש, ועל כן אין להאשים איש במותם מלבדם [בכור שור, חזקוני, מלבי"ם, אור החיים]. מבחינה פיזית, יש הדורשים כי העונש פגע בנפשם בלבד – נשמתם נשרפה מאש ה' אך גופם נותר קיים [תורה תמימה]. מנגד, גישה ייחודית מציעה כי אנשים אלו היו למעשה חסידים שמסרו את נפשם מתוך אהבת ה' ורצון עז להתעלות רוחנית, אלא שעשו זאת בדרך פסולה שהביאה לאובדנם [העמק דבר]. יש לציין כי מחתתו האישית של קורח אינה נכללת בציווי זה, שכן היא נפסלה לחלוטין ונבלעה באדמה [צפנת פענח].
וְעָשׂוּ אֹתָם רִקֻּעֵי פַחִים צִפּוּי לַמִּזְבֵּחַ
האומנים [אבן עזרא, חזקוני, ביאור יש"ר] יקחו את המחתות וירדדו אותן לטסים דקים ושטוחים [רש"י, אבן עזרא, אוהב גר, ביאור יש"ר]. הציפוי נועד ספציפית למזבח הנחושת החיצון, ולא למזבח הזהב הפנימי שעליו הקטירו את הקטורת. לכך יש שתי סיבות: ראשית, המחתות היו עשויות נחושת ואינן ראויות למזבח הזהב; שנית, מזבח הנחושת גלוי לעיני העם, בניגוד למזבח הפנימי שהציבור אינו רשאי להיכנס ולראותו [רש"י, שפתי חכמים, מזרחי, גור אריה]. הניסוח בלשון רבים "ועשו" (ולא "יעשו") רומז כי על אף חטאם, עדיין יש לחוטאים אפשרות של תיקון וכפרה דרך מעשה זה [שפתי כהן].
כִּי הִקְרִיבֻם לִפְנֵי ה' וַיִּקְדָּשׁוּ
כאן מתעוררת שאלה עקרונית: כיצד כלי ששימש להקרבה פסולה הופך לקדוש? הפרשנים מסבירים כי עצם ההקדשה של המחתות לשם ה' נעשתה עוד בטרם הונחה עליהן הקטורת הזרה. ברגע שהוקדשו והובאו למקום המקודש כדי להיות כלי שרת, קדושתן חלה ואינה פוקעת [ספורנו, אור החיים, מלבי"ם]. הדבר מלמד על כוחה וסגולתה של הפעולה הפיזית של המצווה מצד עצמה [אם למקרא]. כעת, המחתות אף עולות בדרגת קדושתן, על פי הכלל "מעלין בקודש ואין מורידין": ממעמד של תשמישי מזבח, הן משתדרגות והופכות לגופו של המזבח עצמו [תורה תמימה, העמק דבר, מלבי"ם]. בנוסף, עצם קבלת העונש והייסורים קידשה את החוטאים עצמם, והמזבח מכפר עליהם [שפתי כהן].
וְיִהְיוּ לְאוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל
הציפוי נועד לשמש תזכורת וסימן אזהרה נצחי לבל יערער איש שוב על קדושת הכהונה ויקריב בהיותו זר [רש"י, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ, צאינה וראינה]. עם זאת, לאות זה יש רבדים נוספים: הוא מזהיר את האדם שלא יתברך בלבבו לנסות להתקדש מעבר למה שהועיד לו ה' [העמק דבר], והוא משמש מוסר השכל שמעורר את הרואים לתשובה, ובכך נזקפת זכות לחוטאים עצמם שהחטיאו את הרבים [שפתי כהן]. בנוסף, יש כאן מסר של כבוד כלפי הטועים: העובדה שה' קבע את המחתות במזבח מלמדת שאין לבזות אותם, שכן למרות פרעותם וטעותם, מניעיהם נבעו מנדבת לב [העמק דבר]. לבסוף, עצם היות האות תלוי במזבח הנחושת של המשכן במדבר, רומז כי בבוא היום, בבית העולמים, המחלוקת על הכהונה תישכח כליל ולא יעלה על הדעת לערער עליה, ולכן לא יהיה עוד צורך באות זה [ברכת אשר על התורה].