בעקבות שרשרת האסונות והנס המופלא של מטה אהרן, נופלת על העם אימה גדולה מפני הקדושה והמשכן. פנייתם אל משה אינה נאמרת כהתרסה או כתלונה, אלא מתוך יגון עמוק, כאנשים השופכים את שיחם ונאנחים מרוב פחד וייאוש [ביאור יש"ר]. יש אף שחששו כי ה' השהה את נס המטה בכוונה כדי שתהיה לו עילה להמיתם בדרכים שונות טרם שתוכח בחירת אהרן [נחל קדומים].
הפסוק בנוי מזעקה משולשת: הן גוענו, אבדנו, כֻּלָּנוּ אבדנו. רוב הפרשנים מסבירים כי כפילות הלשון אינה מקרית, אלא מתייחסת לשלוש הפורענויות הקשות שפקדו אותם לאחרונה:
המילה גוענו מתייחסת למוות באש של מאתיים וחמישים מקריבי הקטורת, שכן האש היא מידת הדין ו"חרבו" של ה' [רבנו בחיי, פענח רזא]. יש המדייקים כי משמעות הגוויעה היא שינוי צורת הבשר והפיכתו לאפר [העמק דבר]. דעה אחרת קושרת את המילה למוות בחרב של ה"מעפילים" שניסו לעלות לארץ בניגוד לציווי [ברכת אשר].
המילה אבדנו מכוונת לאובדן הבלתי טבעי של קורח ועדתו, שנבלעו באדמה ו"אבדו מתוך הקהל" [רבנו בחיי, העמק דבר, בכור שור].
הקריאה כֻּלָּנוּ אבדנו היא זעקה על מותם של ארבעה עשר אלף ושבע מאות איש במגפה [רבנו בחיי, העמק דבר, בכור שור]. המילה כֻּלָּנוּ נאמרת כגוזמה מתוך תחושת כליון, משום שהעם הלך והתמעט מדי יום עד שהרגישו כאילו לא יישאר מהם איש [ביאור יש"ר, ברכת אשר], ויש המפרשים אותה ממש מלשון "כליון" [נתינה לגר].
גישה נוספת מחלקת את הפסוק באופן שונה: גוענו מבטא מיתה טבעית או מוות במגפה, בעוד אבדנו מבטא מוות חריג מן הדין כדוגמת שריפה ובליעה [חזקוני, בכור שור].
זעקת הייאוש הזו נובעת גם מחוסר הבנה של גבולות הקדושה. בשלב זה, בני ישראל טרם הוזהרו במפורש על ההבדל בין כהנים, לוויים וישראלים בעבודת המשכן, ולא ידעו שרק התקרבות לצורך עבודה ממש אסורה על זרים. הם סברו שכל התקרבות למשכן, אפילו לשם שמירתו, תסתיים במוות ודאי כפי שקרה לשרופים [רשב"ם, אבן עזרא, חזקוני]. מתוך חרדה זו, העם מפנים את הסכנה העצומה שבקרבה אל הקודש, המשול לאש שמי שמתקרב אליה יותר מדי נכווה. עם זאת, פחדם היה מוגזם, שכן התורה מתירה למי שאינו כהן להיכנס למשכן לצורכי בנייה, תחזוקה והוצאת טומאה, והמוות מיועד רק למי שניגש לבצע את עבודת הקודש עצמה במזיד [רש"ר הירש].