בשעת משבר דרמטית של מגפה המונית, מתגלה מסירות נפשה של ההנהגה למען הצלת העם, תוך שימוש באותם כלים ממש שעמדו קודם לכן במוקד המחלוקת.
וַיִּקַּח אַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה, אהרן פעל באופן מיידי וסמוך לדיבורו של משה, מבלי להשתהות אפילו רגע אחד [אור החיים]. פעולה זו של הקטרת קטורת מחוץ למשכן ומחוץ לזמנה הקבוע מנוגדת לדין הרגיל, אך אהרן עשה זאת משום שפעל על פי הוראת נביא, שבסמכותו להורות על ביטול זמני של מצווה לצורך השעה [אור החיים].
וַיָּרָץ אֶל תּוֹךְ הַקָּהָל, כשמחתה בידו [ביאור שטיינזלץ]. אף על פי שאהרן היה כבר בן שמונים וארבע שנים, הוא רץ במהירות מתוך אהבתו העזה לעם ישראל [ברכת אשר על התורה].
הפרשנים דנים בשאלת סדר הפעולות של אהרן, שכן משה ציווה עליו קודם לשים את הקטורת ורק אז ללכת אל העם, ואילו כאן נראה שאהרן קודם רץ ורק אז נתן את הקטורת. גישה אחת מסבירה שלא היה כאן שינוי מהציווי: משה התכוון שאהרן יכין את הקטורת בתוך חופניו, ורק לאחר שיגיע אל הקהל יניח אותה על האש, וכך אכן עשה [ביאור יש"ר]. לעומת זאת, גישה אחרת מציעה שאהרן אכן המתין עם הנחת הקטורת. מכיוון שמשה הורה על הפעולה החריגה מדעתו האישית כדי להציל חיים, אהרן חשש לעבור על איסור הקטרה בחוץ כל עוד לא היה בטוח לחלוטין שהסכנה אכן קיימת ושלא התקבלה תפילתם. לכן, המילים וְהִנֵּה הֵחֵל הַנֶּגֶף בָּעָם מבטאות גילוי: רק כאשר אהרן הגיע וראה במו עיניו שהמגפה אכן החלה, הוא הניח את הקטורת על האש [העמק דבר].
עיכוב זה מסביר גם מדוע נאמר וַיִּתֵּן את הקטורת ולא "וישם" כפי שציווה משה. המילה "שימה" מבטאת הנחה זהירה ומדויקת שנועדה למנוע כוויה מהגחלים הלוהטות. אולם, מכיוון שאהרן רץ עם הגחלים עד לתוך הקהל, הן התעממו מעט, ולכן הוא לא הוצרך לאותה מידת זהירות ויכול היה פשוט "לתת" את הקטורת [העמק דבר].
וַיְכַפֵּר עַל הָעָם, כוחה של הקטורת לעצור את מלאך המוות אינו מקרי; זהו סוד שמלאך המוות בעצמו מסר למשה כמתנה כאשר עלה למרום [תורה תמימה]. כפרה זו של הקטורת מכוונת באופן ספציפי כנגד חטא לשון הרע. כשם שמעשה הקטורת נעשה בדרך כלל בחשאי בתוך ההיכל, כך הוא מכפר על חטא לשון הרע שנעשה לרוב בסתר. במקרה זה, העם חטא בלשון הרע כאשר האשים את משה ואהרן בהמתת האנשים [תורה תמימה].
ההצלה מן המגפה לא נבעה מכוח מאגי כלשהו בסממני הקטורת עצמם, אלא משילוב קדושתו העליונה של אהרן וקדושתה של הקטורת. העם הכחיש את קדושת אהרן וטען שהקטורת היא סם מוות שגרם לשריפתם של מאתיים וחמישים איש. לכן, משה בחר דווקא בשני הגורמים הללו כדי להוכיח לעם שיש בהם קדושה יתרה, ושדרכם תבוא ההצלה והחיים [ביאור יש"ר].