מיד לאחר הענישה הדרמטית של קורח ועדתו, מחנה ישראל עדיין סוער. במקום שהנסים הגלויים יחדירו בעם אמונה שלמה בבחירת ההנהגה, פורץ גל חדש של זעם כלפי משה ואהרן, המואשמים באחריות לאובדן החיים הטרגי.
וַיִּלֹּנוּ, כלומר התלוננו [ביאור שטיינזלץ], מִֽמׇּחֳרָת – ביום שלמחרת שריפת המאתיים וחמישים איש [אבן עזרא, ביאור יש"ר]. הפרשנים מסכימים כי תרעומת העם לא נגעה לקורח, דתן ואבירם, שכן אשמתם הייתה ברורה כשהאדמה בלעה אותם. כאבם וזעמם של ישראל התמקדו אך ורק במאתיים וחמישים הנשיאים שנשרפו. כשהעם ראה כיצד מחתותיהם של נשרפים אלו הפכו לציפוי קדוש למזבח, הם הסיקו שמדובר באנשים צדיקים וחשובים לפני ה' [העמק דבר, שפתי כהן]. משום כך הם כינו אותם עַם ה', שכן הם עדיין החזיקו בטענתו של קורח כי כל העדה קדושה ואין באמת הבדל בין שבט לוי לשאר העם [ביאור יש"ר].
המילה לֵאמֹר מלמדת שהעם לא בהכרח זעק את המילים המדויקות הללו, אלא שזו הייתה המשמעות הכללית של תלונתם, או לחלופין, שבעצם האמירה של משה ואהרן לקחת מחתות – הם אלו שגרמו למוות [אור החיים].
ההאשמה המרכזית בפסוק היא אַתֶּם הֲמִתֶּם – כיצד בדיוק גרמו משה ואהרן למותם? המקורות מציגים לכך מספר כיוונים המשלימים זה את זה:
הגישה המרכזית בקרב פרשנים רבים היא שמשה ואהרן טמנו למורדים "מלכודת אש". הם ידעו היטב שהקטרת קטורת זרה היא סם מוות, כפי שכבר הוכח במותם של נדב ואביהוא. בכך שיעצו להם להעמיד את עצמם למבחן הקטורת, הם שלחו אותם ביודעין אל מותם. לטענת העם, מבחן זה כלל אינו מוכיח שהנשרפים פסולים לכהונה, אלא רק שהקטורת ממיתה את מי שלא נצטווה עליה [רמב"ן, רשב"ם, בכור שור, דעת זקנים, הדר זקנים].
בנוסף, נטען כי שיטת המבחן הייתה שגויה מיסודה. משה היה צריך לערוך את המבחן מול קורח לבדו, וכך, אם קורח היה נענש, שאר המאתיים וחמישים היו נרתעים וניצלים [אור החיים]. כמו כן, היה ראוי לבחון אותם באמצעות הקרבת זבחים רגילים שכהנים רבים יכולים לעשות יחד, ולא בקטורת השמורה לאדם יחיד [ספורנו].
כיוון מחשבה נוסף מציג את תפיסת העם לגבי מהות המנהיגות. העם ראה במרד פגיעה אישית בכבודם של משה ואהרן. לכן, הם סברו שהמנהיגים היו יכולים פשוט למחול על כבודם, לסלוח למורדים ובכך למנוע את מותם של ראשי משפחות כה רבים, במקום לדרוש ענישה אלוהית כה מחמירה [רש"ר הירש, נחל קדומים, ביאור שטיינזלץ]. יש אף שהרחיקו לכת וחשדו כי האש כלל לא ירדה מאת ה', אלא שמשה ואהרן השתמשו בתפילה, בכישוף או בחכמה נסתרת כדי לשרוף את מתנגדיהם [אבן עזרא, שפתי כהן].
מניע עמוק יותר לתלונה חושף את זהותם של המאתיים וחמישים הנשרפים. פרשנים רבים מסבירים שאנשים אלו היו בכורות. העם למעשה כבר קיבל את עובדת היותו של אהרן כהן גדול, אך הם התנגדו בתוקף להחלפת הבכורות בשבט לוי. הם רצו שהבכורות מכל שבט ושבט ימשיכו לשרת במשכן בתפקידים משניים, כדי שלכל עם ישראל יהיה חלק בעבודת הקודש. זעמם על משה נבע מכך שבמקום לאפשר לבכורות לעבוד כלוויים, הוא דחף אותם למבחן הקטורת שנועד לכהנים בלבד, ובכך הביא למותם וניכס את העבודה כולה לשבטו שלו [רמב"ן, רבנו בחיי, תולדות יצחק, חזקוני, צאינה וראינה].