לאחר השלמת משימתו הדרמטית להצלת העם, אהרן מסיים את פעולתו בתוך המחנה ושב אל משה. פעולת הקטרת הקטורת שביצע אהרן בתוך הקהל הייתה חריגה, שכן בדרך כלל הקטורת מוקטרת רק בתוך המשכן, על מזבח הזהב או ביום הכיפורים. הפרשנים מסבירים כי מדובר היה בהוראת שעה ייחודית, שנועדה להוכיח לבני ישראל כי הקטורת, שעד כה נתפסה בעיניהם כסם מוות בעקבות חטא קורח, היא למעשה סם חיים המסוגל לבטל גזירות ולעצור מגפות [פני דוד].
השאלה המרכזית העולה מן הפסוק היא מדוע התורה מדגישה שוב כי וְהַמַּגֵּפָה נֶעֱצָרָה, שהרי עובדה זו כבר צוינה במפורש בפסוקים הקודמים. כדי ליישב כפילות זו, מציעים המפרשים כמה כיווני חשיבה המשלימים זה את זה. הגישה הראשונה מבחינה בין שלבי העצירה: בעוד שהאזכור הראשון מתייחס לכך שלא חלו אנשים נוספים, המילים וְהַמַּגֵּפָה נֶעֱצָרָה בפסוקנו מלמדות שגם אלו שכבר חלו במגפה נרפאו ממנה לחלוטין [ספורנו, ברכת אשר על התורה].
גישה שנייה מתמקדת בקביעות הנס. החזרה על עצירת המגפה נועדה להדגיש כי בניגוד לניסים התלויים בפעולה מתמשכת, כמו הנפת ידיו של משה במלחמת עמלק, כאן המגפה נותרה עצורה גם לאחר שענן הקטורת התפזר ואהרן עזב את המקום [אור החיים]. השלמה רעיונית לכך מובאת בדעה שאהרן לא הסתפק בקטורת, אלא שב אל אוהל מועד כדי להתפלל שהמשחית לא יחזור, ותפילתו היא שחתמה את עצירת המגפה לגמרי [העמק דבר].
רובד נוסף וציורי לביאור הפסוק עולה מתוך מדרשי חז"ל, המתארים מאבק של ממש בין אהרן למלאך המוות. על פי פירוש זה, המלאך, המכונה כאן המגפה, סירב תחילה להפסיק את פעולתו בהוראת אהרן, בטענה שאהרן הוא בשר ודם ואילו המלאך הוא שליחו של ה'. בתגובה, אהרן אחז במלאך בכוח והוביל אותו אל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד כדי שישמע את הציווי ישירות מפי ה׳ וממשה. הדיוק במילה נֶעֱצָרָה מעיד כי בסופו של דבר המלאך בעצמו הסכים והחליט להיעצר, ולא רק נבלם בעל כורחו [רבנו בחיי, אור החיים].
מבחינה תחבירית, יש מן הפרשנים שרואים בפסוק זה חוליה מקשרת לפרשייה הבאה. על אף שישנה חלוקה לפרשיות, משמעות הפסוק היא שרק כאשר וַיָּשָׁב אַהֲרֹן והמגפה פסקה לחלוטין, המשיך ה׳ לדבר אל משה ולצוות אותו הלאה [אבן עזרא, ביאור יש"ר].