לאחר מותם הדרמטי של מאתיים וחמישים האיש שהקטירו קטורת, נאספות מחתותיהם כדי להפוך לחלק בלתי נפרד ממשכן ה'. הפיכת כלי החטא לתשמיש קדושה נושאת בחובה משמעויות מעשיות, הלכתיות ורוחניות עמוקות.
הכתוב מדגיש כי אלעזר הכהן לקח אֵת מַחְתּוֹת הַנְּחֹשֶׁת. אזכור החומר שממנו עשויות המחתות אינו מקרי ונושא משמעות כפולה. מצד אחד, הדבר רומז ל"מצח הנחושה" ולעזות פניהם של החוטאים אשר העזו לצאת נגד אהרן הכהן [שפתי כהן]. מן הצד המעשי, אלעזר הכהן הבין מעצמו כי מאחר שהמחתות עשויות נחושת, הרי שהן מתאימות לשמש כציפוי דווקא למזבח החיצון, מזבח העולה, שאף הוא היה עשוי מנחושת [ביאור יש"ר, העמק דבר].
הפעולה המרכזית המתוארת היא וַיְרַקְּעוּם, כלומר ריקוע ושיטוח של המחתות [רש"י]. מאחר שהפועל מופיע בלשון רבים, הפרשנים מסבירים כי אלעזר לא ביצע את מלאכת הריקוע בעצמו, אלא מסר אותה לאומנים ובעלי מלאכה [אבן עזרא, ברכת אשר]. מעבר לפעולה הטכנית של שינוי צורת הכלי, לריקוע המחתות הייתה משמעות הלכתית של טיהור הכלים מטומאת המת שדבקה בהם בשעת האסון [צפנת פענח].
המחתות המרוקעות הפכו לצִפּוּי לַמִּזְבֵּחַ, אשר עד לאותו שלב היה חסר גג או כיסוי עליון [חזקוני]. בדרך כלל, כלי שנעשתה בו עבירה מושמד כדי שלא יהווה מזכרת עוון לחטא, אך כאן הציווי חריג. הציפוי נועד להוות זיכרון עולם ואזהרה חמורה לדורות הבאים, למען לא יעז עוד איש זר שאינו מזרע אהרן לחלוק על הכהונה, על תורת ה' ועל שליחותו של משה [שפתי כהן, מלבי"ם].
לצד אלמנט ההרתעה, טמון בציפוי המזבח גם חסד מופלא עם החוטאים, הַשְּׂרֻפִים, אשר נשרפו יחד עם הקטורת שהקריבו [ביאור שטיינזלץ]. המילה כתובה בתורה בכתיב חסר, ללא האות וי"ו, מה שרומז לכך שמלאכים "שרפים" הם שבאו ושרפו אותם [שפתי כהן]. אולם, עצם הפיכת מחתותיהם לחלק מן המזבח, שתפקידו לכפר על בני ישראל, נועדה לזכות אותם ולכפר על עוונם, כך שמיתתם תהיה כפרתם והם יזכו לחיי העולם הבא. זאת בניגוד לעדת קורח המקורית שנבלעה באדמה ואבדה מן העולם [פני דוד, שפתי כהן].