במדבר, פרק י״ז, פסוק ד׳

אלעזר אסף אֵת מַחְתּוֹת הַנְּחֹשֶׁת של החוטאים, שחומרן סימל את עזות פניהם אך גם התאים לכיסוי המזבח החיצון העשוי אף הוא נחושת. הוא מסר אותן לאומנים ששיטחו אותן, כפי שמתואר במילה וַיְרַקְּעוּם, פעולה שנועדה גם לטהר את הכלים מטומאת המת שדבקה בהם. המחתות המרוקעות שימשו בתור צִפּוּי לַמִּזְבֵּחַ, וזאת בניגוד לנוהג המקובל להשמיד כלי עבירה, כדי שישמשו אזהרה נצחית מפני ערעור על הכהונה. לצד ההרתעה, נעשה חסד עם הַשְּׂרֻפִים, שנשרפו בידי מלאכים שרפים, שכן שילוב כלי חטאם במזבח נועד לכפר על עוונם ולזכות אותם בחיי העולם הבא.