הנחת המטות במקום המקודש ביותר אינה רק הוראה טכנית, אלא מעשה סמלי שנועד לברר את מהות הבחירה האלוהית. הציווי וְהִנַּחְתָּם מתייחס למטות, שאותם יש להניח בְּאֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי הָעֵדוּת, כלומר לפני הארון שבקודש הקודשים, אשר בתוכו מונחת התורה המהווה אות וברית [ביאור שטיינזלץ, ברכת אשר על התורה].
מיקום זה נושא משמעות כפולה. ראשית, הוא רומז לכך שהשבט והנשיא שייבחרו לכהונה ולעבודת הלווייה יהיו כעץ רענן היושב בבית ה' כל ימי חייו [מלבי"ם]. שנית, הבאת המטות אל מול העדות מעבירה את ההכרעה במחלוקת אל העדות עצמה. פעולה זו נועדה להוכיח לעם כי בחירת הכהן אינה עניין של כבוד אישי, כפי שטעו לחשוב, אלא מוסד שנועד לשרת את עדות ה' המאפשרת את השראת השכינה בעם. המטה שייבחר ייצג את החלק באומה שנמצא המתאים ביותר לייצג עדות זו ולשרתה [רש"ר הירש].
המילים אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה מצביעות על כך שמדובר בהיוועדות וקשר תמידיים [אבן עזרא]. יתרה מכך, ההדגשה על המיקום מול העדות באה ללמד שהאות שיינתן כאן אינו רק פתרון נקודתי לשעתו, אלא קביעה לדורות. הדבר מבהיר כי בחירת אהרן אינה מקרית או נובעת מבקשה של משה, אלא חוק יסודי ובלתי משתנה [העמק דבר].
הציווי להניח את המטות לִפְנֵי הָעֵדוּת ולשוב לבדוק אותם למחרת, מעורר את השאלה כיצד יכול היה משה להיכנס אל קודש הקודשים ללא ציווי מפורש לאותה שעה. התשובה לכך היא שבשונה משאר בני האדם, למשה לא נאסרה הכניסה לפני ולפנים, והוא היה רשאי להיכנס אל קודש הקודשים בכל עת שחפץ בכך [ברכת אשר על התורה].