ציפוי מזבח הנחושת, שנעשה ממחתותיהם של המורדים, נועד לשמש עדות פיזית ונצחית לגבולות הכהונה ולתוצאות ההרסניות של ערעור על בחירתו של ה׳.
המילים זִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מצביעות על כך שהציפוי נועד לעורר את סקרנותם של הרואים. כאשר הדורות הבאים ישאלו מדוע המזבח מצופה בנחושת, יספרו להם את מעשה קורח, וכך ימנעו מהם לחזור על חטא המרד [חזקוני]. אזהרה זו מופנית ספציפית לישראל, ולא לכוהנים שכבר בקיאים ממילא בהלכות אלו [העמק דבר]. בהקשר זה, המונח לְהַקְטִיר קְטֹרֶת אינו מצומצם רק לקטורת סמים, אלא כולל בתוכו כל דבר המוקטר ומועלה באש על גבי המזבח [רש"ר הירש].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהביטוי וְלֹא יִהְיֶה כְקֹרַח וְכַעֲדָתוֹ אינו ציווי עצמאי או אזהרה חדשה, אלא תיאור תוצאה ונתינת טעם: אל לאיש זר להתקרב, כדי שלא ייענש ויאבד כפי שקרה לקורח. הזיכרון הפיזי היה הכרחי, משום שאזהרה מילולית בלבד בתורה לא הייתה מספיקה כדי להרתיע ולמנוע מאנשים למות כקורח [אור החיים]. עם זאת, חז"ל למדו מפסוק זה איסור לאו גמור, ולפיו כל המחזיק במחלוקת עובר בלא תעשה [רבנו בחיי, תורה תמימה].
סופו של הפסוק, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה׳ בְּיַד מֹשֶׁה לוֹ, מציג כפילות לשונית סביב המילה לוֹ, שזכתה לשלושה כיווני פרשנות עיקריים:
הכיוון הראשון קובע כי המילה מכוונת לאלעזר הכהן. הפסוק סוגר את המעגל מתחילת הציווי בפרשה, ומאשר שאלעזר אכן לקח את המחתות ועשה מהן ציפוי למזבח בדיוק כפי שה׳ ציווה אותו באמצעות משה [רמב"ן, רשב"ם, הטור הארוך, ועוד].
הכיוון השני מסביר שהמילה מתייחסת לאהרון, ומשמעותה "עליו". כלומר, כפי שה׳ דיבר עם משה על אהרון, שרק הוא ובניו נבחרו לכהונה [רש"י, אבן עזרא, ביאור יש"ר].
הכיוון השלישי גורס שהמילה סובבת על קורח, או על כל אדם עתידי שיערער על הכהונה, כהדגשה לכך שה׳ התרה והזהיר את קורח מראש דרך משה [אור החיים, חזקוני].
השימוש החריג בביטוי בְּיַד מֹשֶׁה במקום לכתוב פשוט "אל משה", טומן בחובו רמז עמוק לעונשם של החולקים על הכהונה. הפרשנים מסכימים כי הדבר מרמז למעמד הסנה, שם צורעה ידו של משה לאחר שחשד בישראל שלא יאמינו לו. מכאן נלמד שכל המערער על הכהונה לוקה בצרעת, כפי שאכן אירע לעוזיהו המלך כשניסה להקטיר קטורת בהיכל [רש"י, רמב"ן, רבנו בחיי, תורה תמימה].
הקשר בין צרעתו של משה למחלוקת על הכהונה טמון במהות החטא. המערער על בחירת אהרון בעצם כופר בנבואת משה, וחושד בו שבדה את הדברים מליבו כדי לשרור על הציבור ולמנות את אחיו. כיוון שמשה לקה בצרעת (שהיא עונש ידוע על גאווה ולשון הרע) על כך שחשד בישראל לשווא, מי שחושד במשה לשווא לוקה באותו עונש בדיוק, מידה כנגד מידה [כלי יקר].
אם כך, עולה השאלה: אם דינו של החולק על הכהונה הוא צרעת (הנחשבת כמוות), מדוע קורח עצמו לא נצטרע אלא נבלע ונשרף? התשובה היא שקורח נענש בחומרה יתרה משום שחטאו היה כבד בהרבה ממחלוקת נקודתית. הוא כפר בעיקר ובתורה כולה, ולכן נידון למוות ממשי ולא רק לצרעת [כלי יקר, גור אריה]. הוא אף נידון לשני עונשים במקביל, בליעה ושריפה, כדי שאף אחת מקבוצות המורדים, לא הנבלעים ולא הנשרפים, לא תוכל לטעון שקורח, מחולל המרד, ניצל מגורלם המר [שפתי כהן].