יצא לכם פעם לראות שלט מיוחד או אנדרטה ולשאול את ההורים שלכם, "בשביל מה זה נמצא כאן?". זה בדיוק מה שה' רצה שיקרה במשכן. ה' ציווה לקחת את המחתות של האנשים שהשתתפו במרד קורח, לרקע אותן לציפויי נחושת ולכסות בהן את המזבח. הציפוי הזה נועד להיות זִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. המטרה הייתה לעורר סקרנות, כדי שדורות העתיד יראו את המזבח המצופה, ישאלו לפשר הדבר, וכך יספרו להם את סיפורו של קורח. הזיכרון המוחשי הזה נועד למנוע מאנשים לחזור על אותה טעות ולריב על הכהונה.
התורה מזהירה שאדם שאינו כוהן לא יתקרב אל המזבח לְהַקְטִיר קְטֹרֶת. הכוונה כאן היא לא רק לקטורת, אלא לכל דבר שמעלים באש על המזבח. התורה מוסיפה וְלֹא יִהְיֶה כְקֹרַח וְכַעֲדָתוֹ, כלומר, זוהי אזהרה: אל תתקרבו למזבח כדי שלא תיענשו כמו קורח והאנשים שהיו איתו. ה' ידע שאזהרה במילים בלבד לא תספיק כדי להרתיע אנשים, ולכן היה צורך בסימן פיזי שכולם יוכלו לראות בעיניים.
בסוף הפסוק נכתב כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' בְּיַד מֹשֶׁה לוֹ. המילה לוֹ מלמדת אותנו שאלעזר הכהן אכן עשה בדיוק את מה שה' ציווה, וציפה את המזבח. אבל למה כתוב בְּיַד מֹשֶׁה ולא פשוט "אל משה"? מסתתר כאן רמז חשוב. כשה' נגלה למשה בסנה, ידו של משה חלתה בצרעת לזמן קצר כי הוא חשד בעם ישראל. הרמז הוא שמי שמערער על בחירת הכוהנים, בעצם חושד במשה שהוא המציא דברים מליבו, ולכן העונש שלו יהיה מחלת הצרעת. ואם תשאלו, למה קורח עצמו לא קיבל צרעת? הסיבה היא שהחטא של קורח היה חמור הרבה יותר מסתם ויכוח. הוא כפר בכל התורה כולה, ולכן קיבל עונש כבד וקשה הרבה יותר.