החזרת מטה אהרן אל אוהל מועד חותמת את המחלוקת על הכהונה ומקבעת את מעמדו של שבט לוי. הכתוב מקדיש פסוק שלם לפעולה קצרה ופשוטה לכאורה, תוך שימוש בכפילות בולטת: וַיַּעַשׂ בתחילת הפסוק, ו־כֵּן עָשָׂה בסופו [ברכת אשר על התורה].
הדגשה זו באה ללמד על מניעיו של משה. הפעולה לא נעשתה מתוך דאגה לשמו הטוב או במטרה להשתיק את תלונות העם נגדו, אלא אך ורק משום שכך ציווה עליו ה' [העמק דבר, ברכת אשר על התורה]. יתרה מזאת, משה הזדרז לקיים את הציווי תכף ומיד וללא כל דיחוי [אור החיים], והמילה אֹתוֹ מדגישה כי הוא ביצע את ההנחה בעצמו ולא העביר את התפקיד לאהרן, כפי שעשה במקרים אחרים כדוגמת צנצנת המן [העמק דבר].
באשר לכפילות הפעלים בפסוק, יש המפרשים כי וַיַּעַשׂ מתייחס לזריזות הפעולה המיידית, ואילו כֵּן עָשָׂה מציין את עצם החזרת המטה למקומו המדויק [אור החיים]. מנגד, יש המעניקים לכפילות משמעות סמלית עמוקה יותר: וַיַּעַשׂ מתאר את הפעולה הפיזית של הנחת המטה לפני ארון העדות, ואילו כֵּן עָשָׂה מצביע על כך שמשה קיים בעצמו את הרעיון שהמטה מייצג. כשם שהמטה הונח למשמרת תמידית לפני העדות, כך משה הקדיש את כל ימי חייו לעמידה מתמדת לפני ה' השוכן שם [מלבי"ם].
מכאן ואילך נותר המטה שמור בצמוד לארון הברית. נוכחותו שם, יחד עם האזהרות החוזרות ונשנות מפני התקרבות של זרים אל הקודש, עוררו בעם יראה ופחד [ביאור שטיינזלץ].