פנייתו של ה' אל משה טומנת בחובה אהבה עמוקה לעם ישראל, ומהווה קריאה סמויה לפעולה מהירה של הצלה. המילה לֵּאמֹר אינה משמשת כאן במשמעותה הרגילה של העברת מסר לזולת, אלא נועדה לרמוז למשה על דרך התיקון שעליו למסור לאהרן כדי לעצור את הפורענות [אלשיך].
כאשר ה' מורה למשה ולאהרן להרומם מתוך העדה כדי לכלותם, הוא אינו משתמש בלשון "הבדלו" המעידה על נידוי העם, אלא בלשון "הרומו" המורה על כך שזכותם של המנהיגים היא זו שמגנה על הציבור. איומו של ה' לכלות את העם כרגע נועד, כמשל לאב המאיים על בנו כדי לעורר את האם להצילו, לדחוק במשה ואהרן לחפש דרך כפרה. משה מבין כי הפגיעה מגיעה ישירות מאת ה' וכי אין די זמן לתפילה, ולכן הם נופלים על פניהם במסירות נפש. פעולה זו של כניעה ממתיקה את הדין: במקום פגיעה מיידית וישירה מאת ה', הדין נמסר לידי מלאך משחית, והמגפה מתחילה להתפשט באופן הדרגתי המותיר פתח להצלה.
מתוך ראייה זו, משה מורה לאהרן לקחת את הקטורת, שסגולתה היא לבטל את כוחם של מלאכי החבלה. אהרן, בהבנתו את מורכבות השעה, משנה מעט מהוראותיו של משה. הוא אינו מסתפק בהליכה אלא רץ אל תוך העדה בשל הדחיפות העצומה. כמו כן, הוא נמנע מלשים את הקטורת במחתה מיד עם צאתו. העם כבר חשד בעבר כי הקטורת היא כלי קטלני שהמית את עדת קורח, ואילו היה אהרן מגיע כשבידו מחתה מעלה עשן, היו מאשימים אותו בפרוץ המגפה החדשה. על כן, אהרן מגיע תחילה אל העם, מוכיח להם כי הנגף כבר החל מעצמו, ורק אז נותן את הקטורת, כדי להמחיש שהיא משמשת כמתנת חיים ולא ככלי משחית.
פעולת ההצלה של אהרן נעשית בשלבים, כנגד שלושה מצבים בעם: אלו שכבר מתו, אלו שעדיין בריאים, ואלו שכבר הוכו ונוטים למות. תחילה, הקטורת עוצרת את המלאך המשחית מלפגוע בבריאים. לאחר מכן, אהרן נעמד בין המתים ובין החיים, כלומר, הוא חוצץ ומגן על אלו שכבר הוכו וגוססים, כדי לנתק אותם מגורלם של המתים ולהשיבם לחיים. פעולה זו מביאה לעצירה ראשונית של המגפה. אולם, כדי להביא להחלמה מלאה של הגוססים ולעצירה מוחלטת של הדין, אהרן מבין שאין די בזכותו בלבד. לכן הוא שב אל משה, ורק מכוח זכותם המשותפת נעצרת המגפה באופן סופי ומוחלט.