לאחר שוך הסערה של מרד קורח, מועברות הנחיות מדויקות כיצד לטפל בשאריות המאורע הטראגי, במטרה להפוך את כלי המשחית לסמל ואזהרה לדורות. הפנייה בפסוק, וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר, פותחת ציווי שנועד לעבור הלאה דווקא לאלעזר הכהן ולא לאהרן. הסיבה לכך היא שאהרן היה מוקד המחלוקת, ואילו היה מטפל בעצמו במחתות המורדים, הרואים היו עלולים לחשוב שהוא פועל מתוך נקמנות ושנאה אישית כדי להוסיף על קלונם. לכן, ה' מצווה את משה להעביר את התפקיד לאלעזר, בנו וממשיך דרכו של אהרן [אברבנאל].
הציווי המרכזי שנמסר למשה עוסק במחתות הנחושת של המורדים, שלגביהן נאמר בהמשך הדברים כי הן התקדשו. הפרשנים מתמודדים עם השאלה כיצד חפצים ששימשו לחטא כה חמור קיבלו מעמד של קדושה. גישה אחת מסבירה כי המחתות לא ספגו קדושה עצמית אמיתית, אלא משמעות הקידוש היא שהמורדים הזמינו וייעדו אותן כלפי ה' לצורך המבחן, ולכן הן נשמרות כזיכרון היסטורי גרידא. מאחר שעצם הקטרת הקטורת הוא מעשה חיובי אך כוונת המקריבים הייתה רעה, המחתות אינן ראויות למזבח הזהב הפנימי, אלא מרוקעות כציפוי למזבח העולה החיצוני בלבד [אברבנאל].
גישה אחרת רואה במחתות כלים שהתקדשו בשל התכלית שהשיגו. אף על פי שהמורדים חטאו בנפשותם ושילמו בחייהם, המחתות עצמן מילאו תפקיד קדוש וגורלי: הן הביאו להכרעה אלוהית ברורה בשאלת הכהונה האמיתית והרצויה. הפיכתן לציפוי המזבח טומנת בחובה מסר עוצמתי, שכן שאיפתם של המורדים לערער את עבודת המזבח שהתווה ה', הובילה בסופו של דבר רק לחיזוקו ולביסוסו לנצח. עם זאת, האש שהייתה על המחתות מושלכת ומוזרה הלאה, כאות לכך שהקורבן עצמו שהוקרב עליהן נותר נדחה ופסול לחלוטין [רש"ר הירש].