ברגעי השיא של המרד, במקביל לרעידת האדמה שפקדה את מחנה המורדים, התרחש עונש נוסף וסימולטני. אותם אנשים שביקשו לקחת לעצמם גדולה שלא נועדה להם, מצאו את מותם באותו האופן שבו ניסו להתקדש.
הפרשנים עומדים על טיבה של האש ועל מקורה. המילים מֵאֵת ה' מלמדות כי האש לא פרצה מתוך הקטורת עצמה, אלא יצאה מתוך אוהל מועד וקודש הקודשים [ביאור יש"ר, העמק דבר]. יתרה מכך, הניסוח וְאֵשׁ יָצְאָה מרמז כי מדובר באותה אש אלוהית שכבר יצאה בעבר ופגעה בנדב ואביהוא. כעת היא יצאה שוב כדי לפגוע באלו שפלשו לתפקיד כהונה שאינו שייך להם [שפתי כהן, ביאור שטיינזלץ]. יש הסבורים כי למרות חומרת העונש, מותם באש בדומה לנדב ואביהוא העניק להם מידה מסוימת של כבוד [העמק דבר].
עונש השריפה משקף עיקרון של מידה כנגד מידה. מכיוון שהאנשים חטאו כשבאו להקטיר באש על דעת עצמם, הם נדונו באש. כך יצא שהאש שאמורה הייתה לכלות את קורבנם, כילתה אותם עצמם [רבנו בחיי, רש"ר הירש]. עם זאת, נשאלת השאלה מדוע מַקְרִיבֵי הַקְּטֹרֶת נשרפו, בעוד שותפיהם למרד, דתן ואבירם, נבלעו חיים באדמה. ההסבר לכך נעוץ במידת ציותם: בעוד שדתן ואבירם סירבו לחלוטין להגיע לאוהל מועד, מאתיים וחמישים האיש לפחות צייתו להוראתו של משה לקחת מחתות ולהתייצב, ולכן זכו לעונש שונה [ריב"א].
סוגיה מרכזית נוספת שנידונה היא גורלו של קורח עצמו. הכתוב מציין כי האש אכלה אֵת הַחֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ, אך קורח אינו מוזכר במפורש. למרות זאת, הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שקורח אכן נשרף עמהם, שכן הוא עמד לצידם ואחז במחתה. אי אזכורו נובע מהגיון פשוט של קל וחומר: אם עדתו שבאה לעזור לו נשרפה, מובן מאליו שגם הוא, מנהיג המרד, מצא כך את מותו [אבן עזרא]. באשר לפסוקים אחרים בתורה המתארים שקורח "נבלע", יש המפרשים כי המילה "בליעה" משמשת לעיתים במקרא כביטוי כללי למוות ואובדן, ולאו דווקא כפתיחת האדמה [הדר זקנים]. בנוסף, הועלתה השערה מעניינת שייתכן ואחד מתוך מאתיים וחמישים האנשים המקוריים חזר בתשובה ברגע האחרון וניצל, וקורח נכנס במקומו כדי להשלים את המניין המדויק של הנשרפים [ביאור יש"ר].