המתח במחנה מגיע לשיאו כאשר העם כולו נאסף אל אוהל מועד, מוסת על ידי מרד קורח. ברגע קריטי זה, ה' פונה אל מנהיגי העם בהכרזה דרמטית שמרמזת על סכנה קיומית לכלל ישראל.
הפרשנים חלוקים בשאלה מדוע עלה הקצף על כל העדה בעקבות המרד, ומדוע נדרשה התערבות אלוהית כה חריפה. גישה אחת גורסת כי הכעס האלוהי לא הופנה כלפי כלל ישראל, אלא אך ורק כלפי עדתו של קורח [הטור הארוך בשם רבנו חננאל]. לעומת זאת, הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שהעם כולו אכן חטא והיה ראוי לעונש. קורח דרש בפני ההמון וטען שתורתו של משה שקרית, תוך שהוא מציג כראיה את העובדה שמקריבי הקטורת עומדים חיים ושלמים ללא פגע. דברים אלו חלחלו ללב העם, שנטה להטיל ספק בנבואת משה, נעמד מוכן להתנגד לו, ואף קיווה שהעבודה במקדש תשוב לבכורות [מלבי"ם, הטור הארוך בשם הרמב"ן]. הרהור זה אחר נביא האמת וביטול נבואתו בלבם, הפך אותם לחייבים מיתה בידי שמים.
על רקע זה יש להבין את המילה לֵאמֹֽר המופיעה בפסוק. בדרך כלל, מילה זו מציינת הוראה להעביר את המסר הלאה אל אנשים אחרים, אך כאן הציווי האלוהי שעתיד לבוא מיד לאחר מכן (להיבדל מן העדה) נועד למשה ואהרן בלבד. הסיבה לשימוש במילה לֵאמֹֽר היא שה' למעשה פתח להם פתח להתפלל ולבקש רחמים. ה' הודיע להם על כוונתו לכלות את העם דווקא כדי לעורר אותם להליץ בעדם, בדומה לאדם המעמיד פנים שהוא עומד להכות את בנו כדי שאהוביו יאחזו בו ויעצרו בעדו [אלשיך].
משה ואהרן הבינו את הרמז האלוהי ופעלו כמנהיגים אמיתיים המבקשים רחמים על צאן מרעיתם. הם ניסו להקל את חומרת החטא מעל ההמון ולהטיל את האשמה על קורח, המסית היחיד שהוא הגורם המרכזי למשבר [הטור הארוך]. בתפילתם הם פנו אל ה' כאלוקי הרוחות, היודע להבחין במדויק בין צדיק לרשע ובוחן את פנימיות האדם, וביקשו שינהג במידת החסד ולא יאפשר לרוב העם להיענש בגלל חטאו של איש אחד [אלשיך].