בדברי תוכחתו הנוקבים, מציב משה מראה פסיכולוגית ורוחנית מול קורח ועדתו. הוא מתעמת עם שאיפותיהם ודורש מהם להתבונן בזכויות העצומות שכבר נפלו בחלקם, בטרם ידרשו לעצמם שררה נוספת.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילים הַמְעַט מִכֶּם מהוות תמיהה נוזפת: וכי הדבר הגדול שנתן לכם ה' נחשב בעיניכם כדבר מועט וקטן? האם לא די לכם בכך שמתוך מאות אלפי בני ישראל שאינם רשאים להיכנס למשכן, דווקא אתם נבחרתם לעבוד בו? [צאינה וראינה, בכור שור, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ, רבנו בחיי]. עם זאת, הפרשנים עומדים על כך שמשה בחר להשתמש במילה מִכֶּם (שהכ"ף שבה מנוקדת בדגש [מנחת שי]) ולא במילה "לָכֶם". בחירה זו נועדה למנוע עלבון; משה לא רצה לומר "מתנה מועטת זו מספיקה לכם", אלא להוכיחם על כפיות הטובה: האם ראוי מצדכם, ומבחינתכם, להקטין ולזלזל במתנה שהעניק לכם ה'? [הכתב והקבלה]. פירושים נוספים מציעים כי המילה מצביעה על כך שהמרד והמעילה יוצאים מכם [כלי יקר], או לחלופין, שואלת האם אתם מרגישים פחותים בערככם משאר העם [קונטרס חיבה יתירה].
רובד פרשני עמוק יותר קושר את המילה הַמְעַט למספרם המועט של הלויים ביחס לשאר השבטים. שבט לוי היה הקטן ביותר משום שהקרבה לארון הברית מסוכנת ו"מכלה" את מי שאינו ראוי. ה' מדקדק כחוט השערה עם הקרובים אליו, ואם הלויים מתקשים לשרוד את דרגתם הנוכחית מבלי להיפגע, בקשת הכהונה היא סכנת חיים של ממש. רק אדם בעל ענווה מוחלטת כמו אהרון מסוגל לעמוד בקרבה עצומה שכזו לה' מבלי להיענש [כלי יקר, נחלת יעקב].
משה מזכיר להם כִּי הִבְדִּיל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם. ה' הבדיל את עם ישראל מכל אומות העולם, ומתוך העם הבדיל במיוחד את שבט לוי [ביאור יש"ר, מלבי"ם]. עצם ההבדלה דורשת תעצומות נפש ואבירות לב. משה שואל אותם האם ניסיון הפרישות של הלווייה אינו מספיק להם, שהם מבקשים להוסיף על עצמם את ההגבלות והניסיונות המחמירים עוד יותר של הכהונה [חתם סופר]. יתרה מכך, הבדלה זו מעניקה להם את היכולת וההכשרה להשיג רוח הקודש ונבואה [העמק דבר].
מטרת ההבדלה היא לְהַקְרִיב אֶתְכֶם אֵלָיו, קרבה הנובעת ממעלת נפשותיהם הגבוהה [ביאור יש"ר], וכן לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת מִשְׁכַּן ה'. עבודה זו כוללת את פירוק המשכן, הקמתו ונשיאת כליו המקודשים – פעולות שנאסרו בתכלית האיסור על שאר השבטים [ספורנו, ביאור יש"ר].
התפקיד הנוסף שהוטל עליהם הוא וְלַעֲמֹד לִפְנֵי הָעֵדָה לְשָׁרְתָם. חלק ניכר מהפרשנים מסבירים ששירות זה מתבטא בהיותם שלוחי הציבור המביאים את עולותיהם וקרבנותיהם של בני ישראל [רבנו בחיי, אבן עזרא, ביאור יש"ר, מלבי"ם]. במקביל, פרשנים אחרים מדגישים כי השירות מול העדה מתייחס לשירת הלויים על הדוכן בזמן הקרבת הקרבנות [רש"י, ספורנו, צאינה וראינה], והמילה וְלַעֲמֹד מלמדת ששירה זו נעשתה דווקא בעמידה [פענח רזא].
מזווית אחרת, עמידתם לפני העדה נועדה להזכיר לישראל את חסרונם הרוחני, שכן העם נפסל מהעבודה והלויים נבחרו תחתיהם [ספורנו]. השירות כולל גם את הנהגת העם בעניינים שבין אדם למקום, כמו תפילה, דבר שאמור לעורר אהבת ה'. אך עצם דרישתם לכהונה מוכיחה שהם פועלים מתוך רדיפת כבוד ולא לשם שמים, ולכן אינם ראויים לה [העמק דבר]. לבסוף, משה מזהיר אותם מפני כובד המשא הציבורי: דרך העולם היא להתלונן על מנהיגים ומשרתי ציבור. אם כעת, כמשרתי העדה, הם סופגים תלונות, מדוע הם מבקשים לעצמם את הכהונה שתחשוף אותם לביקורת קשה וצולבת עוד יותר, כזו המופנית כלפי נשיאים ושרים? [חתם סופר].