בעיצומו של המרד המאיים על הנהגת האומה, משה בוחר שלא להסתפק בתוכחה פומבית אלא פונה לאפיק של הידברות אישית. המחלוקת התפצלה לשתי חזיתות: בעוד שקורח ועדתו ערערו על מעמד הכהונה, דתן ואבירם התמקדו בהתנגדות פוליטית להנהגתו של משה ולשלילת זכויות הבכורה משבט ראובן [רש"ר הירש, מלבי"ם, קונטרס חיבה יתירה]. משה בחר לדבר קודם עם קורח משום שהיה המנהיג המרכזי ושהה בסמוך לאוהלו במחנה הלוויה, ואילו דתן ואבירם התרחקו משם אל אוהליהם [רמב"ן, טור הארוך, צאינה וראינה].
המילים וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה לִקְרֹא חושפות את ענוותנותו העצומה של משה ואת רצונו למנוע קרע בעם. למרות היותו מלך ונביא, הוא יוזם פנייה לשני הדיוטות בניסיון לרכך את ליבם בשיחה אישית ופרטית, הרחק מההמון המוסת [אור החיים]. מפעולה זו לומדים הפרשנים יסוד מוסרי גדול: "אין מחזיקין במחלוקת". משה מלמד שגם כאשר הצדק ברור, מן הראוי לחזר אחר החולקים ולנסות להשלימם בדברי שלום [רש"י, חתם סופר]. לצד זאת, מבחינה משפטית, פעולה זו מהווה מקור הלכתי לכך שבית דין המזמין אדם לדין חייב לעשות זאת דווקא באמצעות שליח מטעמו [תורה תמימה].
בולט בהיעדרו מן הקריאה הוא און בן פלת, שהוזכר קודם לכן כשותף למרד. הפרשנים מסבירים כי משה לא שלח לקרוא לו משום שהיה דמות משנית הנגררת אחר עצת דתן ואבירם, או משום שכבר חזר בו מן המחלוקת וניצל ממוות בזכות עצה טובה שקיבל מאשתו [רמב"ן, טור הארוך, צאינה וראינה].
תגובתם החצופה של דתן ואבירם, לֹא נַעֲלֶה, טומנת בחובה מספר רבדים. ברובד הפשט, המונח "עלייה" משמש במקרא לתיאור הליכה אל שופט, אל מקום נבחר או לעבודת ה', וייתכן גם שאוהל מועד שכן במקום גבוה פיזית [רשב"ם, רבנו בחיי, אבן עזרא, חזקוני, העמק דבר]. בסירובם "לעלות", הם כפרו לחלוטין בסמכותו של משה לשפוט אותם או לצוות עליהם [רש"ר הירש, ביאור שטיינזלץ, בכור שור].
ברובד המניע, דתן ואבירם חשדו שמשה קורא להם כדי להציע להם שוחד פוליטי – משרת שררה, נחלה או קידום כלשהו – כדי שיפרשו מהמרד וישקיטו את העם. תשובתם נועדה להבהיר שהם דוחים בשאט נפש כל הצעת "עלייה" ומעמד מצידו [כלי יקר, אור החיים, מלבי"ם]. בנוסף, הם השתמשו באירוניה עוקצנית כשטענו שמשה כבר "העלה" אותם מארץ זבת חלב ודבש, כשהם מכנים כך את טומאת מצרים, רק כדי להמיתם במדבר, ולכן הם מסרבים לעליות נוספות מצידו [אור החיים, ברכת אשר].
לבסוף, מבעד לסירובם המודע, מסתתרת אירוניה טרגית. הפרשנים מציינים כי בתשובה זו "פיהם הכשילם"; בהכרזתם החד-משמעית שלא יעלו, הם חרצו את גורלם במו פיהם, שכן מעתה ואילך לא נותרה להם שום דרך מלבד ירידה אל בטן האדמה ואל המוות [רש"י, צאינה וראינה].