במדבר, פרק ט״ז, פסוק י״ב

מתוך רצון כן לשלום, וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם לשיחה אישית הרחק מההמון, בתקווה לפייס אותם ולמנוע מחלוקת. פנייה זו, שממנה נעדר שותפם למרד שכבר חזר בו, נועדה לפתור את טענותיהם על השלטון, או לחלופין להזמינם להשתתף במבחן המחתות יחד עם שאר המורדים. אולם הם סירבו בתוקף, וַיֹּאמְרוּ לֹא נַעֲלֶה, באומרם שאינם מוכנים לעלות פיזית אל אוהל מועד ובית הדין הממוקמים במקום גבוה. סירוב זה ביטא כפירה מוחלטת בסמכותו של משה, וחשד כי הוא מנסה לשחד אותם במשרות שררה. בתשובתם טמון לעג מר שכן פיהם הכשיל אותם וניבא מבלי דעת את עונשם הקרב: הם אכן ירדו חיים אל בטן האדמה, ולעולם לא יעלו משם שוב.