רגע ההכרעה של המרד מגיע לשיאו מול אוהל מועד, כאשר הביטחון העצמי של המורדים מתנגש חזיתית עם ההתגלות האלוהית. במעמד זה מתברר כוחה ההרסני של הדמגוגיה, המצליחה לסחוף אחריה המונים, עד להתערבותו הישירה של הבורא.
המילים וַיַּקְהֵל עֲלֵיהֶם קֹרַח מלמדות כי הקהל לא התאסף מעצמו, אלא קורח הוא שיזם את האסיפה כדי שיעזרו לו במחלוקתו [אור החיים, ביאור יש"ר]. קורח היה כה בטוח בצדקתו ובניצחונו הקרב, עד שביקש לאסוף את הציבור כולו כדי שיהיו עדים למפלתו של משה [רש"ר הירש, ביאור שטיינזלץ, העמק דבר]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שקורח הצליח לאסוף קהל כה רב באמצעות דברי ליצנות ופיתוי. במהלך הלילה שלפני המבחן, הוא עבר בין השבטים והציג את עצמו כמי שדואג לאינטרס הציבורי ולא לטובתו האישית. הוא טען כי משה ואהרן ניכסו לעצמם את המלכות והכהונה, והזכיר לעם את ההבטחה האלוהית שכולם קדושים וראויים לכהונה [רש"י, שפתי כהן, צאינה וראינה]. קורח ידע להתאים את טענותיו לכל קבוצה בנפרד: לבכורות אמר שמשה פסל אותם מהעבודה, ללויים אמר שמשה הפך אותם למשרתים של אהרן, ולשאר השבטים הצביע על כך שמשה קידם את נחשון משבט יהודה על פני ראובן הבכור [רבנו בחיי]. יתרה מכך, קורח פעל מתוך מניע אפל, מתוך מחשבה שאם ייגזר עליו למות, הוא ימשוך איתו את כל העם לאבדון [שפתי כהן].
באשר לזהות הנאספים שמוגדרים במילים אֶת כׇּל הָעֵדָה, קיימת מחלוקת בין הפרשנים. יש הסבורים כי לא מדובר בכל עם ישראל, אלא רק בגדולי השבטים והבכורות שהיו נועדים תמיד בפתח אוהל מועד, שכן אם כל העם היה חוטא, ה' היה מבקש לכלות את כולם מיד ולהקים אומה חדשה ממשה [רמב"ן, הטור הארוך]. לעומת זאת, פרשנים אחרים סבורים שחלקים נרחבים מהעם אכן התפתו אחר קורח והתייצבו נגד משה ואהרן [שד"ל, ביאור יש"ר, רלב"ג]. מטרת בואם של ההמונים הייתה לראות מה יעלה בגורל המאבק, מתוך תקווה סמויה שאולי העבודה במקדש תשוב לידי הבכורות [בכור שור, שפתי כהן], או מתוך רצון לחזות בקלקלתם של משה ואהרן [העמק דבר].
כתגובה להתרסה הפומבית, מתרחשת התגלות: וַיֵּרָא כְבוֹד ה׳. הפרשנים מסכימים כי אין מדובר בראיית השכינה ממש, שכן האדם אינו יכול לראות את ה' ולחיות, והחוטאים אף לא היו ראויים לכך. לכן, הכוונה היא שה' הופיע בתוך עמוד ענן [רש"י, גור אריה, משכיל לדוד]. הופעה זו נועדה להטיל פחד על המתלוצצים [העמק דבר], ולהוכיח לעין כל כי ה' הוא השופט הבוחר את משרתיו הראויים [אור החיים]. עם זאת, מתגלה כאן הטרגדיה הגדולה של המרד: למרות המופת העצום שבו ראו כולם את השכינה נגלית ומדברת עם משה ואהרן, קורח ועדתו נותרו באטימותם ולא חזרו בהם מרעתם [ביאור יש"ר, ברכת אשר].