בשעת המשבר, משה משנה את גישתו ופונה אל בני שבטו בניסיון פסיכולוגי ואישי לכבות את אש המרידה. לאחר שדיבר אל כלל עדת המורדים, הוא ממקד כעת את דבריו בטענותיהם הייחודיות של הלוויים, בניגוד לטענות הבכורות או שאר העם שנידונו קודם לכן [רבנו בחיי, חזקוני, מלבי"ם].
בפסוק קיימת סתירה תחבירית בולטת: תחילתו בלשון יחיד, וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל קֹרַח, אך המשכו בפנייה לרבים, שִׁמְעוּ נָא בְּנֵי לֵוִי. הפרשנים מציעים כמה דרכים ליישב מעבר זה:
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בהשתלשלות של שיחה. משה, שעמד בתוך מחנה לוי [הכתב והקבלה], פתח את דבריו אל קורח לבדו בלשון רכה ומשדלת, כפי שמרומז במילה וַיֹּאמֶר [רש"ר הירש]. אולם, משהבחין כי קורח עקשן ואינו מקשיב, והוא מיהר לשנות את כיוון פנייתו אל שאר בני השבט שנכחו במקום. מטרתו הייתה לזרז אותם ולהזהירם לבל ישתתפו במחלוקת ויאבדו יחד עם קורח [רש"י, שפתי כהן, גור אריה, משכיל לדוד].
גישה אחרת מסבירה שהפנייה הפומבית לכלל הלוויים הייתה מהלך רטורי מחושב מול קורח. משה רצה שהלוויים יעמדו ויקשיבו לדבריו, כדי לחשוף את צביעותו של קורח בפניהם. קורח הרי דרש שוויון לכל העדה, אך בפועל רצה את הכהונה הגדולה לעצמו. משה ידע שקורח לא יעז לטעון בפני אחיו הלוויים כי הוא מורם מעליהם וראוי לכהונה יותר מהם, ולכן הקפיד לדבר אליו בנוכחותם [אלשיך].
הבחירה להשתמש דווקא בכינוי בְּנֵי לֵוִי אינה מקרית ונושאת משמעויות עמוקות. ראשית, יש בה תזכורת היסטורית ומוסרית לייעודם. השם לוי נגזר מלשון חיבור ושלום, כפי שאמרה לאה בלידתו "הפעם ילווה אישי אליי", והוא מסמל את האחווה ואת ההתלוות לעבודת ה׳. משה מזכיר להם את זקנם כדי לעורר אותם לשוב לאחדות ולשלום במקום לעורר מדון [שפתי כהן].
שנית, הכינוי מקפל בתוכו רמז ותוכחה. הרי גם משה ואהרון הם בני לוי. משה רומז להם כי טענתם נגד קיומו של סדר מדרגות בעבודת הקודש משוללת יסוד, שהרי הם עצמם נהנים ממעמד נבדל ומרומם משאר העם. קורח ועדתו מתלוננים על שררה, בשעה שהם עצמם מקבלים בשמחה את יתרונם על פני שאר הישראלים. בכך חושף משה כי הפוסל במומו פוסל, וכי המרידה אינה נובעת משאיפה כנה לשוויון, אלא מתוך רצון לכוח נוסף ולכהונה [רש"ר הירש, אלשיך, ברכת אשר].