המרד נגד משה ואהרן לא היה התקוממות עממית של פשוטי העם, אלא הפיכה מחושבת שהונהגה על ידי האליטה של החברה.
המורדים וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה – הם לא פעלו בסתר, אלא קמו והתייצבו מולו בגלוי ובמצח נחושה [אבן עזרא]. עם זאת, ההתייצבות נעשתה בהדרגה: תחילה הם התביישו למרוד, ורק לאחר שקורח, דתן ואבירם קמו, העזו גם השאר להצטרף אליהם [שפתי כהן]. יש המפרשים שעצם הקימה מול משה נועדה להתריס; הם נעמדו בקרבתו ממש כדי לזלזל בכבודו ולדרוש מעמד שווה אליו [נחל קדומים]. עיתוי המרד לא היה מקרי. לאחר חטא המרגלים והגזירה שדור המדבר ימות מבלי להיכנס לארץ, העם היה ממורמר וחש שאין לו מה להפסיד, מה שיצר קרקע פורייה להסתה של קורח [שפתי כהן]. תחביר הפסוק, המפריד בין יוזמי המרד לבין הקהל שמצטרף אליהם, מדגיש את הרמות השונות של המעורבות בהתקוממות [רש"ר הירש].
באשר לזהותם של אותם וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי־יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם, קיימת דעה שלפיה כולם היו בני שבט לוי ממשפחת קורח [רבינו חננאל]. אולם, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שאלו היו אנשים משאר שבטי ישראל. לפי מסורת אחת, קורח בירר עשרים ושלושה דיינים מכל אחד מאחד עשר השבטים (ללא שבט לוי), אשר יחד עם דתן, אבירם ואון בן פלת, השלימו את מניין המורדים למאתיים וחמישים [ריב"א, חזקוני, נחל קדומים]. התורה בוחרת שלא לפרסם את שמותיהם המפורשים של המורדים כדי לשמור על כבודם ולמנוע חילול ה'. במקום זאת, הכתוב מזהה אותם על ידי תאריהם וסימניהם, בדומה לאדם מכובד שנתפס בגניבה ומזוהה על פי תווי פניו כדי לא לביישו בשמו [רא"ש, דעת זקנים, שפתי כהן].
הפסוק מעניק למורדים שורת תארים המעידים על מעמדם הרם:
הם היו נְשִׂיאֵי עֵדָה – מנהיגי הדור והמובחרים שבעם [העמק דבר, תורה תמימה], אשר שימשו כשרי אלפים, מאות, חמישים ועשרות [פענח רזא]. דעה אחרת מצמצמת תואר זה וגורסת כי הם לא היו נשיאי כל העם, אלא מנהיגיה של עדת קורח בלבד [קונטרס חיבה יתירה].
בנוסף, הם היו קְרִאֵי מוֹעֵד – אנשים חשובים שהיו מוזמנים קבועים לימי האסיפה, למשפטים ולכינוסי העדה [רשב"ם, ביאור יש"ר, נתינה לגר], או אלו שהיו נקראים להתייצב באוהל מועד [אבן עזרא, חזקוני, תולדות יצחק]. פרשנים אחרים מסבירים שהם ישבו בקביעות עם משה ואהרן להתייעצות [העמק דבר], שהיה בכוחם לכנס את העדה בעצמם [ביאור שטיינזלץ], ושהיו חכמים גדולים שידעו לחשב את לוח השנה, לעבר שנים ולקבוע חודשים [תורה תמימה, שפתי כהן].
לבסוף, הם מתוארים כאַנְשֵׁי־שֵׁם – אנשים מפורסמים, בעלי עושר וחכמה, ששמם הלך לפניהם עוד לפני היציאה ממצרים [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ, קיצור בעל הטורים]. יש המסבירים כי היו אלו אנשי מעשה בעלי "שם טוב" [העמק דבר], או אנשים שידעו להשתמש בשם ה' המפורש [תולדות יצחק]. גישה נוספת מציעה שאלו היו אנשים מכובדים שהעם הציע כמועמדים לתפקיד שבעים הזקנים, אך משה לא בחר בהם. עובדה זו הותירה אותם כ"אנשי שם" בעיני הציבור, אך ללא תפקיד רשמי, מה שעורר את תסכולם [חתם סופר].
מתוך מעמדם הרם נבעה גם טענתם. הם דרשו שותפות בהנהגה וקבלו על כך שמשה מתנהל כמלך יחיד המחלק תפקידים מבלי להתייעץ איתם [מלבי"ם]. הם טענו שכל קבוצה של עשרה יהודים נחשבת ל"עדה" שיש בה קדושה, ולכן אין הצדקה שמשה ואהרן יתנשאו מעל כולם [כלי יקר]. יתרה מכך, רבים מהם היו בכורות, והם נטרו טינה על כך שעבודת הקורבנות נלקחה מהם והועברה באופן בלעדי לאהרן ולשבט לוי [חזקוני, מלבי"ם, אבן עזרא]. העובדה שאנשים כה גדולים, חכמים וצדיקים נפלו ברשת ההסתה של קורח, ממחישה עד כמה הרסני הוא ארס המחלוקת ועד כמה מסוכנת היא הרדיפה אחר כבוד ושררה [תורה תמימה, העמק דבר, כלי יקר].