ברגעי השיא של המרד, רגע לפני ביצוע העונש האלוהי, משה עושה צעד דרמטי. הוא עוזב את מקומו והולך בעצמו אל אוהלי המורדים, מלווה בהנהגת העם, במהלך שנועד להכריע את פני המערכה.
הפרשנים מציעים מספר גישות להבנת מטרת הליכתו של משה, המתוארת במילים וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיֵּלֶךְ. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמשה הלך אליהם בניסיון אחרון למנוע את האסון ולהחזיר אותם בתשובה. למרות שדתן ואבירם היו ממובילי המרד ואף סירבו קודם לכן להזמנתו, משה לא איבד תקווה וניסה להשפיע עליהם לשנות את דרכם [רשב"ם, רש"ר הירש, חומש קה"ת]. הוא סבר שעצם הגעתו הפיזית אליהם תגרום להם לשאת לו פנים ולחזור בהם, אך הם עמדו במרידם [רש"י, הדר זקנים, ברכת אשר].
מעשה זה מדגיש את ענוותנותו העצומה של משה. אף על פי שפגעו בכבודו, הוא מחל על כבודו והשפיל את עצמו כדי ללכת אל האנשים שחירפו אותו. בכך הוא מלמד לדורות שאין להחזיק במחלוקת, ושיש לעשות הכל כדי לכבות את אש המריבה. על כך נאמר שדווקא הענווה הזו היא שהביאה למשה כבוד אמיתי וקימה, בעוד שגאוותם של דתן ואבירם הובילה לשברם [אור החיים, תורה תמימה, רא"ש].
באשר לשאלה מדוע הלך דווקא אֶל דָּתָן וַאֲבִירָם ולא אל קורח, יש המסבירים כי משה ניצל שעת כושר שבה היו השניים לבדם באוהליהם, בניגוד לקורח שהיה בפתח אוהל מועד [העמק דבר, ברכת אשר]. הסבר נוסף הוא שאוהליהם של דתן ואבירם היו נטועים בלב המחנה, סמוך לשבטים אחרים, ולכן משה הוצרך ללכת לשם אישית כדי להזהיר את השכנים להתרחק מסביבתם [שפתי כהן].
מנגד, ישנה גישה שלפיה הליכתו של משה לא נועדה לפייס את המורדים, אלא לקיים את שליחותו של ה' להזהיר את העדה להתרחק [ביאור יש"ר, העמק דבר, בכור שור]. לפי קו מחשבה זה, משה הלך כדי להטיל עליהם חרם ונידוי באופן מעשי, ובכך להפריד לחלוטין בינם לבין שאר העם [מלבי"ם].
החלק השני של הפסוק מתאר כי וַיֵּלְכוּ אַחֲרָיו זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל. פרשנים מסכימים כי מדובר בשבעים הזקנים הנבחרים של העדה [אבן עזרא, רבנו בחיי]. הצטרפותם למשה נועדה בראש ובראשונה לחלוק לו כבוד ולסייע לו [בכור שור, העמק דבר]. להליכה זו הייתה משמעות ציבורית חשובה: בשעה שחלקים בעם זלזלו במשה ושמחו בצרתו, הליכתם של הזקנים אחריו הוכיחה שההנהגה הרוחנית נותרה נאמנה לו [העמק דבר, מלבי"ם].
בנוסף, נוכחותם של הזקנים נועדה לשמש עדות. הם באו כדי לראות את הפלא הגדול שעתיד להיעשות ברשעים [ביאור יש"ר], וכן כדי להיווכח במו עיניהם בעזות המצח של דתן ואבירם, שסירבו לצאת מאוהליהם אפילו כשמשה הגיע עד אליהם. עדות זו נועדה להצדיק את העונש החמור שעתיד לבוא עליהם, כדי שהעם לא יוכל לטעון לאחר מכן שמשה המית אותם ללא הצדקה [שפתי כהן].