רגע ההכרעה הדרמטי של המחלוקת מתאפיין בדיוק מוחלט, הן בתזמון המאורע והן באופן הפיזי שבו התרחש הנס. ה' המתין לרגע המדויק שבו סיים משה, וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר, ללא כל עיכוב או הקדמה [אור החיים]. המתנה זו נועדה לאפשר למשה להשמיע את אזהרתו במלואה, מתוך סבלנות ומתן הזדמנות לחזרה בתשובה, בטרם ייענשו החוטאים על מעשיהם [חומש קה"ת]. עם זאת, התגובה הייתה כה מהירה, עד שיש מי שמסביר כי משה התכוון לכפול את תנאו ולהשמיעו פעם נוספת כנהוג, אך לא הספיק לעשות זאת בטרם התרחש האסון [חתם סופר].
באשר לאופן התרחשות הנס, הפרשנים מבחינים בין המילה הָאֲדָמָה המופיעה בפסוק, שהיא השכבה העליונה של הקרקע, לבין "הָאָרֶץ" שהיא כדור הארץ עצמו ועומקו. תחילה, וַתִּבָּקַע הָאֲדָמָה, כלומר הופיעו סדקים בשטח העליון שעליו עמדו [ביאור שטיינזלץ, העמק דבר]. בקיעת השכבה העליונה נועדה לפנות מקום ולחשוף את "פי הארץ" הפלאי, שהיה טמון בעומק הכדור עוד מששת ימי בראשית [ביאור יש"ר, מלבי"ם].
הפרשנים מסכימים כי הכתוב מדגיש שמדובר בנס גמור ובבריאה חדשה, ולא ברעידת אדמה טבעית. בעוד שברעידת אדמה רגילה הקרקע נבקעת, בני האדם נופלים לתוכה והיא נותרת פתוחה, כאן התרחש תהליך מורכב ופלאי [רבנו בחיי]. הָאֲדָמָה לא רק נבקעה, אלא פעלה ככוח רוחני השואב לתוכו את החוטאים, עוד בטרם נפלו פיזית אל תוך הבקע [אלשיך]. בנוסף, כדי להגן על שאר מחנה ישראל מפני חומה של אש הגיהינום, הבקיעה המרכזית לא התרחשה על פני השטח, אלא בעובי התחתון של הקרקע, כך שהחלל נפער ישירות תחת רגליהם והם ירדו מטה אל בטן האדמה מבלי לפגוע בסביבתם [שפתי כהן].