משה מציב בפני קורח ועדתו מבחן דרמטי והרה גורל, שנועד להכריע מי הוא הנבחר לכהונה. המבחן אינו רק הוכחה פומבית, אלא התמודדות ישירה עם סכנת חיים, תוך פנייה אישית ונוקבת אל בני שבט לוי שהצטרפו למרד.
וּתְנוּ בָהֵן אֵשׁ וְשִׂימוּ עֲלֵיהֶן קְטֹרֶת
משה מורה למורדים לקחת מחתות, למלא את תוכנן בגחלים [העמק דבר], ולהקטיר עליהן קטורת. הפרשנים דנים בטיבם של האש והקטורת במבחן זה. הגישה המרכזית היא שהאש נלקחה ממזבח הנחושת, שכן אם היו משתמשים באש זרה, מותם היה נגרם בשל כך ולא היה מוכיח שה' דחה אותם מהכהונה [רלב"ג, צפנת פענח]. באשר לקטורת, קיימת מחלוקת אם הייתה זו קטורת הסמים הקדושה או לבונה רגילה [אוהב גר, מיני תרגומא]. משה בחר דווקא במבחן הקטורת באמצעות רוח הקודש [רקנאטי]. הקטורת אמנם חביבה לפני ה', אך היא מקושרת למידת הדין וטמון בה סם מוות, כפי שאירע לנדב ואביהוא שנשרפו בעת הקרבתה [דעת זקנים, רקנאטי]. באמרו מָחָר, משה משהה את המבחן ליום המחרת, כדי לאפשר להם לחזור בתשובה ולסגת מן הסכנה [ספורנו].
וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' הוּא הַקָּדוֹשׁ
משה מבהיר כי תוצאת המבחן תהיה חד־משמעית: רק אדם אחד יזכה לצאת חי ולהיות כהן גדול, ואילו כל השאר יאבדו [ספורנו, ביאור יש"ר, דעת זקנים]. לאור התראה מפורשת זו על סכנת המוות, עולה השאלה מדוע קורח, שהיה אדם פיקח, הסכים להשתתף בשטות כזו ולהקריב את חייו. הפרשנים מסבירים כי קורח טעה והוטעה מתוך חזיונותיו וגאוותו. הוא ראה ברוח הקודש שלשלת מפוארת של צאצאים עתידיים היוצאים ממנו, ובהם שמואל הנביא השקול כמשה ואהרן, ועשרים וארבע משמרות כהונה. חזון זה גרם לו להאמין שהוא יהיה האחד שיינצל ויבחר [רש"י, שפתי חכמים, דעת זקנים, ברכת אשר על התורה]. בנוסף, קורח דרש את שם אביו "יצהר" כשמן הצף ועולה מעל כל שאר המשקים, והסיק מכך שהוא ראוי להיות מעל כולם [דעת זקנים]. הוא אף סבר שמינוייו הקודמים של משה בטלים, ולכן הכהונה פנויה עבורו [משכיל לדוד].
רַב לָכֶם בְּנֵי לֵוִי
בסיום דבריו, משה ממקד את תוכחתו בשבט לוי. בניגוד לחטא העגל, שם נאספו בני לוי סביב משה, כאן הם מרדו בו משום שקורח, מנהיג המרד, היה בן שבטם [קונטרס חיבה יתירה, ביאור יש"ר].
הביטוי רַב לָכֶם מתפרש בשלושה אפיקים מרכזיים:
הגישה הראשונה מפרשת זאת כתוכחה על גודל העזות והחטא. משה אומר להם: עניין גדול וקשה נטלתם על עצמכם לחלוק על ה'. חטאכם חמור במיוחד דווקא משום שאתם קרובים אל ה' וחונים סביב המשכן, ולכן הקפדתו עליכם תהיה יתרה [רש"י, ספורנו, שפתי חכמים, בכור שור, שפתי כהן, מזרחי, גור אריה].
הגישה השנייה מפרשת את הביטוי כקריאה להסתפקות בחלקם. משה אומר ללויים: די לכם בגדולה ובכבוד שה' כבר העניק לכם, ואין זה ראוי שתבקשו לעצמכם גם את הכהונה הגדולה [רבנו בחיי, רלב"ג, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ, שפתי כהן].
גישה שלישית רואה בביטוי זה מידה כנגד מידה: קורח ועדתו הטיחו במשה ואהרן "רב לכם" (בפסוק ג'), וכעת משה משיב להם באותה מטבע לשון, לאחר שהציב בפניהם את מבחן הקטורת שיחשוף את האמת [אם למקרא]. יש מן הפרשנים המציינים כי ביטוי זה עמד למשה לרועץ בהמשך, כאשר התחנן להיכנס לארץ ישראל וה' השיב לו באותן מילים ממש: "רב לך" [ברכת אשר על התורה, חנוכת התורה].