ברגעי השיא של מרד קורח, כאשר המתיחות במחנה מגיעה לנקודת רתיחה, ה' פונה אל משה. פנייה קצרה זו טומנת בחובה הבהרה גורלית על מהות הצדק האלוהי ועל הדרך הנכונה להנהיג עם רגע לפני אסון.
הפרשנים מסבירים כי פנייה זו מגיעה בעקבות אי הבנה עמוקה בין ה' למשה. משה סבר בטעות כי ה' כועס על כלל ישראל ומתכוון להעניש את העדה כולה. אולם, בניגוד למלך בשר ודם שמעניש מדינה מורדת ללא הבחנה בין אוהב לאויב, ה' יודע בדיוק מי באמת פשע ומי רק נגרר אחר המורדים, ומעולם לא התכוון לפגוע בחפים מפשע [בכור שור, כלי יקר].
כדי ליישב אי הבנה זו, הגישה המרכזית בקרב הפרשנים מתמקדת במשמעות המילה לֵּאמֹר. כאשר ה' אמר מוקדם יותר "היבדלו מתוך העדה", הוא כלל לא התכוון שמשה ואהרון יתרחקו לבדם מכלל ישראל כדי שהעם יושמד. להפך, המילה לֵּאמֹר מלמדת שה' ציווה עליהם ללכת ולאמר לכלל העם להתרחק ממשכנו של קורח, כדי להינצל [כלי יקר].
לצד ההבהרה למי מיועדים הדברים, ישנה התייחסות לאופן שבו הם צריכים להיאמר. מאחר שבני ישראל היו מפותים אחר דברי קורח ולא היו מנתקים את עצמם ממנו במהירות ובקלות, הציווי לדבר אליהם דרש ממשה גישה מורכבת ורגישה. נדרש ממנו להקדים דברי פיוס והסבר, ורק לאחר מכן לצוות עליהם להתרחק. משה נדרש לפנות אליהם בלשון בקשה, כדי שיבינו שהדרישה לסור מאוהלי הרשעים נועדה אך ורק לטובתם ולהצלתם מאבדון [אלשיך].