רגעי האימה במדבר הגיעו לשיאם כאשר האדמה פערה את פיה ובלעה את קורח ועדתו. המחזה מעורר הפלצות לא הותיר את הקהל אדיש, ותגובתם המיידית של העומדים מסביב הייתה מנוסה מבוהלת מחשש שגורלם יהיה זהה. המילים אשר סביבותיהם מתארות את בני ישראל שעמדו סביב מקום ההתרחשות, והמילה נסו משמעותה ברחו [ביאור שטיינזלץ].
מוקד הפירוש טמון בהבנת המילה לקולם. הפרשנים נחלקו בשאלה מהו אותו קול שגרם לבריחה ההמונית. גישה אחת גורסת כי מדובר בקול הפיזי של הבקיעה. זהו קול אדיר ומחריד של הארץ הנבקעת ונפילת הבתים לתוכה, הדומה לקולו של רעם [רש"י, שד"ל, חזקוני]. מפרשים אלו מנמקים כי רק קול עוצמתי של הרס טבעי מסוגל להבריח המונים בבהלה. אילו היה מדובר בקולות אנושיים, סקרנותם של האנשים הייתה גוברת והם היו מתקבצים דווקא כדי לחזות בפלא חסר התקדים [שפתי חכמים, מזרחי, דברי דוד].
לעומתם, פרשנים רבים סבורים כי לקולם מתייחס לזעקות השבר והצעקות המרות של האנשים בעת שנפלו חיים אל התהום [רשב"ם, רבנו בחיי, בכור שור, העמק דבר, צאינה וראינה]. קולם של הנבלעים הוסיף להישמע למרחוק גם לאחר שהארץ כבר כיסתה עליהם [ביאור יש"ר], ואף נשמע קול ממשי המכריז כי הם ירדו חיים אל התחתית של השאול [משכיל לדוד].
מה בדיוק זעקו הנבלעים מתוך בטן האדמה? הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים, הנשענת על מסורת התלמוד, היא שהם זעקו והתוודו חזור ושוב: משה אמת ותורתו אמת והם בדאים. זעקה זו משקפת את דרכם של הרשעים בגיהנום המצדיקים עליהם את הדין מתוך ייסוריהם [רבנו בחיי, צאינה וראינה, מלבי"ם]. מתוך הודאה זו ניתן ללמוד על מהות חטאם של קורח ועדתו. הם כפרו בכך שכל התורה ניתנה מפי ה', וטענו שמשה בדה מליבו את המצוות שמעבר לשתי הדיברות הראשונות ששמעו כל ישראל בסיני [כלי יקר]. דעה מדרשית חלופית מציעה שהם כלל לא חזרו בתשובה מתוך הכרה באמת, אלא רק זעקו לעזרה וקראו: משה רבנו הצילנו [שפתי כהן].
מעניין לציין פרשנות ייחודית המדייקת בשימוש במילה לקולם. בדרך כלל אדם בורח מפני הקול ולכן היה ראוי להיכתב מקולם. מכאן עולה האפשרות שבתחילה בני ישראל דווקא רצו לקראת הקול היוצא ממקום הבליעה כדי להקשיב לדברי הווידוי. הם ביקשו לדעת מה היה שורש החטא במדויק כדי להישמר ממנו ולמנוע מעצמם עונש דומה [כלי יקר]. פחדם של ישראל, כפי שמתבטא במילים פן תבלענו הארץ, נבע מהחשש שפי האדמה ימשיך לשאוף ולבלוע אנשים נוספים בזה אחר זה, כמו מגפה מתפשטת [העמק דבר].
רובד נוסף בפירוש נלמד מכך שהמילה לקלם נכתבה בתורה בכתיב חסר, ללא האות ו'. חסרון זה מרמז למילה קלם, שמשמעותה שריפה. כלומר, העומדים מסביב לא רק שמעו קולות, אלא גם ראו את אש ועשן הגיהנום עולים מן הבקיעה ושורפים את החוטאים, וברחו מפני האש [פענח רזא, שפתי כהן].
אירוע מדהים זה מציג ענישה של מידה כנגד מידה. קורח שביקש להתנשא ולעלות לגדולה, הושפל על ידי ה' וירד אל המקום הנמוך ביותר [צאינה וראינה]. מעבר לכך, המאורע משמש אזהרה חמורה לדורות מפני סכנתה של המחלוקת, אשר באכזריותה פוגעת וקוטפת גם חפים מפשע שלא חטאו [בכור שור, צאינה וראינה].