רגע השיא הדרמטי של דיכוי המרד מתבטא בענישה על טבעית, שבה האדמה פוערת את קרביה ובולעת את המורדים וכל אשר להם. אירוע זה מסמל את ההשלכות ההרסניות של מחלוקת וכפירה, המהוות פתח לגיהנום [נחלת יעקב]. העונש הותאם מידה כנגד מידה: אלו שהתלוננו על הארץ הפיזית נבלעו באדמה, ואילו אלו שביקשו לעצמם את הכהונה הרוחנית נאכלו באש מן השמים [ברכת אשר על התורה].
המילה אֶת־פִּיהָ בכינוי השייכות מרמזת כי פתח זה בארץ היה קיים ומוכן מראש, וכעת האדמה רק פתחה אותו [ביאור יש"ר], והיא פתחה אותו לשם פורענות ורעה [תורה תמימה]. הפרשנים מציעים תיאורים שונים לאופן הבליעה: יש המסבירים כי הארץ הרחיבה את הבקיע עד למקום משכנם [ספורנו]. אחרים מתארים כוח משיכה מגנטי ששאב פנימה בזה אחר זה את הראויים לעונש [העמק דבר], או שמתחת לרגלי המורדים, שניסו להימלט ברחבי המחנה, נוצר לפתע מדרון תלול שגלגל אותם ישירות אל תוך התהום [חומש קה"ת, הכתב והקבלה].
הביטוי וְאֶת־בָּתֵּיהֶם אינו מתייחס למבנים פיזיים, שכן הם התגוררו באוהלים, אלא משמש מונח כללי למשפחותיהם, נשיהם וטפם [אבן עזרא, העמק דבר, ביאור יש"ר]. יתרה מכך, מכיוון שחנו במחנה הלוויה שהיה שייך לכלל ישראל, הבתים הפיזיים עצמם לא יכלו להיהרס אלא רק הרכוש שבתוכם [צפנת פענח, נתינה לגר].
באשר למילים וְאֵת כׇּל־הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח, מתעוררת השאלה מיהם אותם אנשים. הפרשנים מסכימים כי אין הכוונה לבניו של קורח, שכן הם היו צדיקים, לא לקחו חלק במרד ונותרו בחיים, וילדים קטנים לא היו לו [רמב"ן, ספורנו, הטור הארוך]. לפיכך, הכוונה היא לעבדיו ושפחותיו ממוצאים שונים, וכן לאנשים מישראל שהתגוררו עמו ונגררו אחר עצתו הרעה [רמב"ן, חזקוני, ביאור יש"ר]. עובדת הישרדותם של בני קורח הושמטה במכוון מפסוק זה כדי לשמור על כבודו של משה, לבל ייראה שקללתו על המורדים שיירדו חיים שאולה לא התקיימה במלואה [שפתי כהן].
הניסוח "האדם אשר לקורח" רומז לכאורה שקורח עצמו לא נבלע באותו רגע. על פי הפשט, קורח עמד באותה עת בפתח אוהל מועד עם מקריבי הקטורת ונשרף באש [בכור שור, ביאור יש"ר]. עם זאת, מכיוון שבפסוקים מאוחרים יותר נאמר שקורח נבלע, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שקורח ספג עונש כפול: הוא גם נשרף וגם נבלע. ענישה משולבת זו נועדה למנוע תרעומת, כך שאף קבוצה מהנענשים לא תוכל לטעון שמחולל המרד חמק מהגורל הקשה שנגזר עליה [תורה תמימה, ריב"א, רש"ר הירש]. אי אזכור בליעתו של קורח בפסוקנו דומה לאופן שבו מוזכרת טביעת מרכבות פרעה בים ללא אזכור פרעה עצמו באותו רגע [תולדות יצחק].
לבסוף, וְאֵת כׇּל־הָרְכֽוּשׁ מדגיש כי המורדים נענשו גם בגופם וגם בממונם בגין חומרת עוון המחלוקת [ברטנורא על התורה]. רכושם הושמד כדי שאנשים צדיקים לא יזכו ליהנות מעמלם של רשעים [ספורנו]. התורה לא כתבה "הרכוש אשר לקורח" אלא "כל הרכוש", כדי ללמד שאפילו חפצים פעוטים שהם רק שאלו מאחרים התגלגלו וירדו אל התהום [שפתי כהן], בעוד שבעלי החיים שלהם ניצלו ולא נבלעו [חומש קה"ת].