תגובתו של משה למרד מתחילה במילים וַיִּחַר לְמֹשֶׁה מְאֹד. הביטוי אינו מתאר רק כעס, אלא מבטא צער עמוק וכאב לב [רש"י, העמק דבר]. צערו של משה נבע מכך שדתן ואבירם סירבו אפילו לשוחח עמו ולהשיב לתוכחתו, התנהגות שהעידה כי אין מדובר במחלוקת עניינית אלא בעזות מצח, בשנאה אישית ובסירוב מוחלט לחזור בתשובה [העמק דבר, קונטרס חיבה יתירה, ביאור יש"ר].
בתגובה להאשמות המורדים, משה פונה לה' ומבקש: אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם. קיימות מספר גישות בקרב הפרשנים לגבי משמעות המילה "מנחתם". הגישה הראשונה מסבירה שמדובר בקטורת שחבורת קורח עתידה להקריב למחרת, ומשה מבקש שה' ידחה אותה [רש"י, ספורנו, מלבי"ם]. הגישה השנייה טוענת שמשה מבקש מה' שלא יקבל את חלקם של המורדים בקרבנות התמיד של הציבור, כדי שהאש השמימית תתעלם מחלקם והם לא יזכו לכפרה על חטאיהם [רמב"ן, רבנו בחיי, שפתי כהן]. גישה שלישית ורחבה יותר מפרשת כי משה מבקש מה' לדחות כל קרבן או תפילה שיישאו אליו [רמב"ן, טור, תרגום אונקלוס]. מאחר שחטאו של קורח ועדתו היה בין אדם לחברו, אין הקרבנות או יום הכיפורים יכולים לכפר עליו ללא פיוס ישיר [ספורנו]. בנוסף, משה חושש שמא תעמוד לרשעים זכות של מצוות שעשו בעבר, ולכן הוא משתמש בכוחו כצדיק כדי להפקיע את זכויותיהם ולבקש מה' להתעלם מהן לחלוטין [אור החיים].
משה ממשיך ומפריך את הטענה שהוא נוהג בעם כעריץ המשתלט עליהם, ומצהיר: לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי. משמעות המילה נָשָׂאתִי כאן היא לקיחה והחרמה. בניגוד למנהג המלכים והשרים בימי קדם, שהיו נוהגים להחרים בהמות מהאזרחים לצרכי עבודת המלך, משה מעולם לא השתמש בסמכותו כדי לקחת מהם דבר [רמב"ן, ספורנו, רש"ר הירש].
הפרשנים מדקדקים במשמעות הצירוף חֲמוֹר אֶחָד: יש המפרשים שמשה לא לקח אפילו חמור בודד אחד [רשב"ם, חזקוני], ויש המפרשים שהכוונה היא שלא לקח חמור של אף אדם ספציפי מהם [רש"י, הכתב והקבלה, גור אריה]. משה מדגיש שאפילו כאשר ירד ממדין למצרים כדי לגאול את ישראל, שליחות ציבורית שהייתה כולה למענם, הוא הרכיב את משפחתו על החמור הפרטי שלו ולא דרש מהציבור לממן את הוצאות הדרך או לספק לו בהמה מנכסי הציבור [רש"י, שפתי כהן, הכתב והקבלה].
לבסוף, משה חותם את הגנתו במילים: וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם. הוא מעולם לא ניצל את סמכותו השיפוטית כדי לעוות דין, לחייב את הזכאי או לפגוע בכבודו של איש [ספורנו, אור החיים]. מעבר לכך, יש כאן רמז אישי ועמוק כלפי דתן: על פי המדרש, דתן היה זה שהלשין על משה לפרעה בצעירותו על הריגת המצרי, ובכך גרם למשה לברוח על חייו. למרות שמבחינה משפטית משה היה יכול להתנקם בו על כך שניסה להורגו, הוא מעולם לא גמל לו רעה תחת רעה [אלשיך, חזקוני, שפתי כהן].