מול קריאת התיגר החריפה על מבנה ההנהגה הרוחנית, משה רבנו אינו מגיב בענישה מיידית, אלא מציע מבחן אלוהי פומבי וחותך. משה מבין כי קורח הצליח לאסוף סביבו אנשים משבטים שונים, ובהם בכורות רבים שביקשו להחזיר אליהם את עבודת הקורבנות מן הלוויים והכוהנים. לאחר שמשה נופל על פניו ומקבל נבואה או השראה ברוח הקודש כיצד לפעול [רמב"ן, טור הארוך, ביאור שטיינזלץ], הוא פונה אל קורח ועדתו כדי להעמידם על טעותם.
משה פותח במילה בֹּקֶר, וקובע כי המבחן לא ייערך באותו הרגע אלא ביום המחרת. הפרשנים מציעים מספר טעמים לדחייה זו. הגישה המרכזית היא שמשה ביקש להעניק למורדים שהות במהלך הלילה להתבונן במעשיהם, להשתחרר מהשפעת ההמון ולחזור בתשובה [רש"י, אור החיים, רש"ר הירש, צאינה וראינה]. סיבה נוספת היא מעשית: שעות הערב היו מלוות בלהט המחלוקת, מעין "שכרות" של כעס או שכרות ממשית מסעודותיהם, ואין זה ראוי לעמוד כך לפני ה' [רש"י, שפתי חכמים, גור אריה]. מעבר לכך, הבוקר מסמל זמן של רצון, הארת פנים ובירור האמת [כלי יקר, העמק דבר]. רובד עמוק יותר קושר את הבוקר לסדרי בראשית: משה מבהיר למורדים כי כשם שה' הציב גבולות בטבע והבדיל בין אור לחושך כך שאי אפשר להפוך בוקר לערב, כך הוא הבדיל והקדיש את אהרן, ואין ביכולתו של אדם לשנות סדר אלוהי זה [רש"י, רבנו בחיי, חתם סופר].
במבחן זה, מצהיר משה, וְיֹדַע ה' אֶת אֲשֶׁר לוֹ. משמעות ביטוי זה היא בירור שאלת הלווייה מול הבכורות. ה' יוכיח פומבית האם עבודת המשכן שייכת ללוויים שנבחרו להיות שלו, או שמא לבכורות כפי שטענו המורדים [רמב"ן, רש"י, אבן עזרא]. מבחינה לשונית, יש המפרשים את המילה אֲשֶׁר מלשון "אושר" ושבח, כלומר ה' יודיע מי הוא הראוי, המאושר והכשר בעיניו לשרתו [הכתב והקבלה, נתינה לגר].
לאחר בירור מעמד הלוויים, יודיע ה' וְאֶת הַקָּדוֹשׁ, תואר המכוון ספציפית לאהרן ולמעמד הכהונה הגדולה, שקודשה ונבדלה בקדושה יתרה [רמב"ן, רש"י, אור החיים].
התוצאה של בירור זה תהיה וְהִקְרִיב אֵלָיו. ה' בעצמו הוא שיקרב אליו את אלו שנבחרו לעבודת הלווייה ולכהונה, כדי שיעמדו לפניו וישרתוהו במשכן, כפי שמשתמע מתרגום אונקלוס לפסוק [גור אריה, מזרחי, דברי דוד].
הפסוק מסתיים בכפילות לכאורה: וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר בּוֹ יַקְרִיב אֵלָיו. הפרשנים מסבירים כי חזרה זו נועדה להדגיש שני עקרונות מרכזיים. ראשית, בלעדיות: בניגוד לטענת קורח כי כל העדה קדושים וראויים, ה' יבחר רק באדם אחד מתוך מאתיים וחמישים מקריבי הקטורת, ורק אותו יקרב לעבודת הכהונה [ספורנו, רלב"ג, מלבי"ם]. שנית, נצחיות: בעוד שהחלק הראשון של הפסוק מתייחס למבחן שייערך למחרת ויוכיח מי צודק באותו הרגע, סוף הפסוק קובע כי הבחירה באהרן היא אות לדורות עולם. מי שה' יבחר בו מחר, הוא וזרעו הם אלו שיקריבו לפניו את הקורבנות לכל הימים, ובכך יוכח סופית כי משה פעל בשליחות ה' ולא חילק כבוד לאחיו מליבו [רמב"ן, טור הארוך, ביאור יש"ר, בכור שור].