תגובתם החריפה של דתן ואבירם לקריאתו של משה מהווה את אחד מרגעי השיא של המרד, ובה הם מטיחים במשה האשמות קשות השוללות את מנהיגותו מכל וכל. דבריהם משלבים טענות על הבטחות שהופרו, לעג מר, וסירוב מוחלט להכיר בסמכותו, תוך שימוש ברטוריקה עוקצנית.
בפתח דבריהם הם זועקים: אַף לֹא אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הֲבִיאֹתָנוּ וַתִּתֶּן לָנוּ נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי מילת השלילה "לא" חלה על שני חלקי המשפט יחד. כלומר, לא רק שלא הבאת אותנו אל הארץ המובטחת, אלא גם לא נתת לנו בה נחלה [רש"י, גור אריה]. המורדים מציגים משוואה שלטונית פשוטה: מנהיג זוכה לסמכותו או בזכות הטבות שהוא מעניק לעמו או מכוח זרועו. מכיוון שמשה עקר אותם ממקום טוב שהיו בו שדות וכרמים במצרים, אך כשל מלהביא אותם למקום חלופי דומה ולא העניק להם דבר, אין לו שום זכות מוסרית להשתרר עליהם [רבנו בחיי, אבן עזרא, ביאור יש"ר, אדרת אליהו].
רובד נוסף וציני יותר עולה מתוך המילים הללו. דתן ואבירם לועגים למשה על הפער שבין המציאות במדבר לבין החוקים שהוא מלמד אותם. לטענתם, משה מתנהג כאילו כבר נתן להם נחלה, בכך שהוא מצווה עליהם מצוות התלויות בארץ כמו איסורי כלאיים, לקט, שכחה ופאה. הם מטיחים בו: כיצד אתה מחלק לנו הוראות על שדות וכרמים שכלל לא הבאת אותנו אליהם? [ספורנו, הכתב והקבלה, שפתי כהן, רש"ר הירש]. טענה זו מתעצמת לנוכח הגזירה שנגזרה עליהם למות במדבר, המותירה אותם ללא כל תקווה לנחלה, וממילא אין למשה שום פשרה להציע להם [מלבי"ם, בכור שור].
מתוך תחושת העוול הזו, הם עוברים להתקפה חזיתית: הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם תְּנַקֵּר. הגישה המרכזית רואה בביטוי זה מטפורה חריפה לאחיזת עיניים. המורדים שואלים את משה בבוז: האם אתה חושב שתוכל לעוור אותנו מלראות את המציאות? הרי כולנו רואים בבירור שלא הבאת אותנו לארץ שופעת אלא למדבר צחיח, ואין בכוחך להסתיר את כישלונך [רשב"ם, ספורנו, חזקוני, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
לעומת זאת, יש המפרשים את הדברים כפשוטם, כביטוי לעקשנות קיצונית: אפילו אם תשלח אנשים לעקור את עינינו בכוח כדי לאלץ אותנו לבוא, לא נשמע לך [רש"י, רבנו בחיי, לבוש האורה]. גישה נוספת רואה בכך ביטוי לשנאה תהומית, לפיה הם מעדיפים שינקרו את עיניהם מאשר לקבל טובה כלשהי מידיו של משה [אור החיים]. פירוש חלופי וייחודי קובע כי המילים מכוונות בכלל לתושבי כנען, ומשמעותן: אפילו אם תצליח להכות ולעוור את עיני הכנענים החזקים, עדיין לא נסכים לעלות לארץ [הכתב והקבלה, ברכת אשר, פענח רזא].
השימוש בביטוי בגוף שלישי, הָאֲנָשִׁים הָהֵם, במקום לומר "העיניים שלנו", נובע מנטייה פסיכולוגית אנושית. אדם הנמצא בכעס או המטיח קללה, נמנע מלהוציא דבר קללה על גופו שלו, ולכן תולה את הפגיעה באנשים אחרים [רש"י, רבנו בחיי, שפתי כהן]. עם זאת, יש הסבורים כי הביטוי אכן מכוון לאנשים אחרים – לשאר בני ישראל, מתוך יוהרה של דתן ואבירם האומרים למשה: אולי את עיניהם של שאר העם אתה מצליח לעוור, אך לא אותנו [שד"ל], או שהם מתכוונים לזקנים ולנשיאים ההולכים בעקבות משה [אבן עזרא, קונטרס חיבה יתירה].
הם חותמים את דבריהם בסירוב מוחלט: לֹא נַעֲלֶה. מבחינה מבנית, דבריהם בנויים כמעטפת – הם פתחו את תגובתם למשה במילים "לא נעלה" (בפסוק י"ב), פירטו את שלל טענותיהם, וחתמו שוב במסקנה הנחרצת: לפיכך, לא נעלה [רשב"ם, ביאור יש"ר]. חכמי המדרש מצביעים על האירוניה הטרגית שבחתימה זו: הרשעים הוכשלו במו פיהם. הם התעקשו שוב ושוב "לא נעלה", ובכך גזרו על עצמם את עונשם – הם אכן לא עלו, אלא ירדו חיים אל בטן האדמה [רבנו בחיי].
בשולי הדברים, מסירת התשובה הבוטה הזו מפי השליח אל משה, וכתיבתה בתורה, משמשת מקור הלכתי חשוב. מכאן נלמד ששליח בית דין החוזר ומדווח על דברי גידוף וזלזול שהוטחו בו או בשולחיו, אינו עובר על איסור לשון הרע, שכן זהו חלק מתפקידו להציג את המציאות כהווייתה [תורה תמימה, נחל קדומים].