במדבר, פרק ט״ז, פסוק י״ד

תארו לעצמכם שמישהו הבטיח לקחת אתכם למקום הכי מדהים בעולם, אבל בסוף אתם מוצאים את עצמכם תקועים במקום שומם, בלי שום פרס או מתנה. איך הייתם מגיבים? זה בדיוק מה שהרגישו דתן ואבירם. הם כועסים מאוד על משה וטוענים שהוא מנהיג גרוע. הם צועקים עליו: אַף לֹא אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הֲבִיאֹתָנוּ וַתִּתֶּן לָנוּ נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם. כלומר, לא רק שלא הבאת אותנו לארץ המובטחת והטובה, גם לא נתת לנו בה שום חלקה של אדמה לגדל בה דברים. מבחינתם, מנהיג צריך לדאוג לעם שלו, ומכיוון שמשה הוציא אותם ממצרים וכרגע הם רק במדבר, אין לו זכות להגיד להם מה לעשות. מתוך הכעס הגדול שלהם, הם ממשיכים ושואלים את משה בזלזול: הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם תְּנַקֵּר. הם בעצם אומרים לו: האם אתה חושב שתוכל לעוור אותנו ולגרום לנו לא לראות את המציאות? הרי כולנו רואים בבירור שאנחנו במדבר ולא בארץ שופעת. דרך אגב, שמתם לב שהם אומרים "האנשים ההם" במקום להגיד "העיניים שלנו"? זה בגלל שכשאדם כועס ומדבר על משהו רע כמו עיוורון, הוא מעדיף שלא להגיד את זה על הגוף שלו עצמו. בסוף דבריהם, הם מודיעים למשה בנחרצות: לֹא נַעֲלֶה. הם מסרבים בכל תוקף להקשיב לו. אבל יש כאן משהו עצוב, כי בגלל שהם התעקשו כל כך להגיד שהם לא יעלו, הם באמת לא עלו לארץ ישראל, אלא בסופו של דבר נענשו וירדו עמוק אל תוך האדמה.