תארו לעצמכם שניסיתם להשלים עם מישהו שכועס עליכם, אבל הוא פשוט סירב אפילו לדבר איתכם. איך הייתם מרגישים? זה בדיוק מה שקרה למשה רבנו. כשדתן ואבירם סירבו להקשיב לו ולתקן את המעשים שלהם, הכתוב אומר וַיִּחַר לְמֹשֶׁה מְאֹד. המילים האלו לא אומרות רק שמשה כעס, אלא שהוא הרגיש צער עמוק וכאב לב. הוא הבין שהם לא באמת רוצים לפתור את הבעיה, אלא סתם מתנהגים בעקשנות ובשנאה.
מתוך הכאב הזה, משה פונה לה' ומבקש ממנו אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם. כלומר, משה מבקש שה' לא יקבל את הקטורת והקרבנות שחבורת קורח מתכננת להקריב.
המורדים האשימו את משה שהוא מתנהג כמו מלך שמשתלט על כולם. כדי להוכיח שזה ממש לא נכון, משה אומר לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי. המילה נָשָׂאתִי כאן פירושה לקחתי. בימי קדם, מלכים היו רגילים לקחת מהאזרחים בהמות ורכוש לצרכים שלהם. אבל משה מעולם לא לקח מאף אחד אפילו חֲמוֹר אֶחָד בודד. אפילו כשמשה ירד למצרים כדי להציל את בני ישראל, הוא הרכיב את המשפחה שלו על החמור הפרטי שלו, ולא ביקש מהעם לשלם על הוצאות הדרך או לתת לו בהמה מהרכוש שלהם.
בסוף דבריו, משה מוסיף וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם. הוא מעולם לא ניצל את הכוח שלו כמנהיג ושופט כדי לפגוע במישהו או לעשות משפט לא צודק. יש כאן גם מסר מיוחד ועמוק לדתן: כשהיה צעיר, דתן הלשין על משה לפרעה וגרם למשה לברוח כדי להציל את חייו. למרות שמשה היה יכול להעניש אותו על כך, הוא מעולם לא התנקם בו ולא החזיר לו רעה תחת רעה.