במדבר, פרק ט״ז, פסוק ט״ו

סירובם העיקש של המורדים לשוחח מעורר צער עמוק וכאב לב, ולכן וַיִּחַר לְמֹשֶׁה מְאֹד. משה פונה לה' ומבקש אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם, בקשה לדחות את קטורת המורדים, את תפילותיהם ואת חלקם בקרבנות הציבור, כדי להפקיע מהם כל זכות כפרה על חטאם. הוא מפריך את הטענה שהוא נוהג בעריצות ומצהיר לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי, שכן בניגוד למנהג המלכים מעולם לא החרים בהמה של איש, ואפילו במסעו למצרים לגאולת העם השתמש בחמורו הפרטי. לבסוף הוא מדגיש וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם, שכן מעולם לא ניצל את סמכותו כדי לעוות דין, ואף נמנע מלנקום בדתן על כך שבעבר הלשין עליו לפרעה וסיכן את חייו.