במדבר, פרק ט״ז, פסוק כ״ט

משה מציב מבחן נוקב להוכחת סמכותו ומכריז כי אִם כְּמוֹת כׇּל הָאָדָם יְמֻתוּן אֵלֶּה, כלומר יסיימו את חייהם במיתה טבעית של זקנה או מחלה, הרי שאין ממש בשליחותו. כמו כן, אם וּפְקֻדַּת כׇּל הָאָדָם יִפָּקֵד עֲלֵיהֶם, בין אם מדובר באנשים שיבואו לפקוד אותם על ערש דווי, במוות מאסון טבעי שייראה כצירוף מקרים, או באפשרות לפקוד את קבריהם לאחר מותם, הדבר יוכיח את טענות המורדים. במקרה כזה, מודה משה, יתברר כי לֹא ה' שְׁלָחָנִי לבצע את מינויי הכהונה או להוציא את ישראל ממצרים וכי כל מעשיו נבדו מליבו. מכיוון שקורח ועדתו כפרו בהשגחה ואיימו על קיום התורה, משה אינו מתפלל עליהם אלא דורש שייעקרו מן העולם באופן פתאומי. הם ייבלעו באדמה כמידה כנגד מידה על רצונם בהפקרות שבה איש בולע את רעהו, וכך תימנע מהם הכפרה שמעניקה מיתה רגילה והם ירדו לשאול בעודם חיים.