במדבר, פרק ט״ז, פסוק כ״ב

מול איום של ענישה קולקטיבית, משה ואהרן מבטאים יראה עצומה, הכנעה ומסירות נפש כאשר וַיִּפְּלוּ עַל־פְּנֵיהֶם. הם פונים אל ה' בתואר אֵל אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל־בָּשָׂר, המשלב את כוחו העצום עם מידת החסד, ומזכיר כי הוא בוחן מחשבות היודע להבחין בין מסיתים להמון שנגרר מתוך חולשה אנושית. מכיוון שקורח, הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא, בחר במחלוקת והוציא את עצמו מן הכלל, טוענים המנהיגים כי בטלה הערבות ההדדית לגביו. לפיכך הם מביעים פליאה או קובעים עובדה, שלא ייתכן כי בגלל חוטא יחיד וְעַל כׇּל־הָעֵדָה תִּקְצֹף ותשפוך את כעסך על העם כולו, במיוחד כאשר חטאם של שאר העם היה נסתר והתרחש במחשבה בלבד.