משבר מנהיגותי חריף ורב־זרועות מתפרץ במחנה ישראל, המאגד בתוכו קבוצות שונות בעלות אינטרסים מנוגדים, החוברות יחד למרד גלוי נגד ההנהגה המכוננת של משה ואהרן. המרד פורץ דווקא לאחר חטא המרגלים, כאשר העם שרוי במרירות וביאוש נוכח הגזירה למות במדבר, מצב שיצר קרקע פורייה לערעור על סמכותו של משה [רמב"ן, שד"ל, ביאור יש"ר].
הפסוק נפתח בפועל החסר מושא ישיר, וַיִּקַּח, והפרשנים מציעים מספר גישות להבנת מהות לקיחה זו. גישה אחת מסבירה כי מדובר בלקיחה פיזית של אנשים – קורח משך ופיתה בדברים רכים את ראשי העם להצטרף אליו [אבן עזרא, רשב"ם, ספורנו, העמק דבר, אברבנאל]. גישה שנייה מפרשת זאת כלקיחה עצמית, כלומר קורח לקח והפריש את עצמו מתוך העדה כדי לעמוד בצד אחד ולהחזיק במחלוקת [רש"י, רבנו בחיי, נתינה לגר]. גישה שלישית רואה בכך פעולה תודעתית, שבה קורח לקח עצה רעה בלבו ותכנן את המרד במחשבתו [רמב"ן, טור הארוך, מזרחי]. גישה נוספת, המבוססת על המדרש, קושרת את הלקיחה לפרשת הציצית שקדמה למאורע זה: קורח לקח טלית שכולה תכלת כדי להתריס נגד משה, בטענה שאם הבגד כולו תכלת הוא אינו זקוק לחוט תכלת נוסף, ובכך רמז שאם כל העדה קדושה, אין צורך במנהיג שיתנשא עליהם [רש"י, רבנו בחיי, כלי יקר, צאינה וראינה, אלשיך].
הכתוב מפרט את ייחוסו של מוביל המרד: קֹרַח בֶּן־יִצְהָר בֶּן־קְהָת בֶּן־לֵוִי. פירוט זה אינו מקרי, אלא חושף את מניעיו הנסתרים של קורח. קהת היה אביהם של עמרם ויצהר. בעוד שבניו של עמרם הבכור – משה ואהרן – זכו במלכות ובכהונה הגדולה, קורח, בנו של יצהר (הבן השני), סבר שהנשיאות על משפחת קהת מגיעה לו בדין. כאשר משה מינה לתפקיד זה את אליצפן בן עוזיאל, בנו של האח הצעיר ביותר, התעוררה קנאתו של קורח והוא יצא לערער על עצם בחירתו של אהרן לכהונה [רש"י, אור החיים, רבנו בחיי, ברטנורא].
היעדרותו של יעקב משרשרת היוחסין בולטת לעין. הפרשנים מסבירים כי יעקב התפלל וביקש רחמים ששמו לא יוזכר בהקשר של מחלוקת קורח, כדי שכבודו לא ייפגע מחטאם של צאצאיו [רש"י, אור החיים, כלי יקר, דעת זקנים]. שמות אבותיו של קורח נדרשים גם לגנאי כרומזים על מעשיו: "קורח" שעשה קרחה בישראל, "יצהר" שהרתיח את העולם כצהריים, "קהת" שהקהה את שיני מולידיו, ו"לוי" שנעשה לוויה לגיהינום [רש"י, תורה תמימה, כלי יקר].
אל קורח מצטרפים וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן־פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן. חבירה זו מוסברת בראש ובראשונה על רקע גאוגרפי: שבט ראובן חנה בדרום המחנה, בסמיכות למשפחת קהת, ומכאן למדו הפרשנים את הכלל "אוי לרשע ואוי לשכנו" – הקרבה הפיזית הובילה להשפעה רעיונית [רש"י, רבנו בחיי, צאינה וראינה, ברטנורא].
אולם, מעבר לשכנות, היה כאן חיבור של אינטרסים מנוגדים שהתאחדו נגד ההנהגה. בעוד קורח ערער על חלוקת התפקידים בתוך שבט לוי ודרש את הכהונה, בני ראובן נשאו עמם מטען של תסכול היסטורי. ראובן היה בכורו של יעקב, אך הבכורה הועברה ליוסף, המלכות ליהודה, ועבודת הקודש נלקחה מהבכורות וניתנה ללויים. דתן ואבירם חשו מקופחים וחשדו שמשה פועל מתוך נפוטיזם כדי לקדם את משפחתו ואת משרתו יהושע (משבט אפרים, צאצא יוסף). מחלוקת זו מוגדרת כ"מחלוקת שלא לשם שמיים", שכן גם בין המורדים לבין עצמם לא הייתה אחדות מטרה, וכל פלג דאג לאינטרס האישי שלו [אבן עזרא, רמב"ן, אברבנאל, מלבי"ם, שטיינזלץ, העמק דבר].
לגבי וְאוֹן בֶּן־פֶּלֶת, הפרשנים מציינים כי בסופו של דבר הוא ניצל מהעונש. שמו "פלת" נדרש מלשון פלאות שנעשו לו, שכן לפי המסורת אשתו החכמה הניאה אותו מלהשתתף במרד והצילה את חייו [תורה תמימה, דעת זקנים, כלי יקר, בכור שור]. יש הסבורים כי "פלת" הוא למעשה פלוא בן ראובן, ושאון היה אחיו של אליאב [חזקוני, בכור שור, ביאור יש"ר]. הציון בְּנֵי רְאוּבֵן בסוף הפסוק חוזר ומאגד את דתן, אבירם ואון יחד, ומדגיש כי כולם השתייכו לשבט ראובן וחלקו את אותו תסכול שבטי [רש"י, שפתי חכמים, גור אריה].