קרה לכם פעם שראיתם מישהו כועס, אבל בעצם הוא רק חיכה שחבר טוב יבוא, ירגיע אותו ויבקש ממנו לסלוח? זה בדיוק מה שקרה במחנה ישראל. המתח הגיע לשיא. קורח הצליח לבלבל את רוב העם. הוא אמר להם דברים לא נכונים וגרם להם להתחיל לפקפק במשה רבנו ולהטיל ספק בנבואה שלו. בני ישראל אפילו קיוו שהעבודה במשכן תחזור להיות של הבכורות. בגלל שהם האמינו לקורח וזלזלו במשה, הגיע להם עונש חמור.
ברגע המותח הזה, ה' פונה אל משה ואהרן. בתורה מופיעה המילה לאמר. בדרך כלל, המילה הזו מסבירה שצריך להעביר את ההודעה הלאה לעוד אנשים. אבל כאן, ה' התכוון לדבר רק עם משה ואהרן ולומר להם להתרחק משאר העם. אז למה כתוב לאמר? המילה הזו הייתה בעצם רמז סודי שמשה ואהרן הבינו מיד. ה' כביכול הראה להם שהוא עומד להעניש את כל העם, אבל הוא עשה את זה רק כדי לתת להם פתח והזדמנות להתפלל ולבקש רחמים על בני ישראל. זה כמו אבא שעושה את עצמו כאילו הוא עומד להעניש, כדי שמישהו שאוהב אותו יאחז בו ויעצור בעדו.
משה ואהרן, כמנהיגים אמיתיים שאוהבים את העם, מיד התחילו להתפלל. הם פנו לה' וקראו לו אלוהי הרוחות, כי הם ידעו שה' בוחן את הפנימיות, רואה את הלב של כל אחד ויודע להבחין במדויק בין מי שבאמת אשם למי שרק נגרר אחרי אחרים. הם ביקשו מה' שינהג במידת החסד, ושלא יאפשר לרוב העם להיענש בגלל אדם אחד, קורח, שהוא זה שהסית וגרם לכל המשבר.