עצמו רגע את העיניים וחשבו על הרגע הדרמטי ביותר במחנה בני ישראל. בזמן שהאדמה רועדת, מתרחש אירוע נוסף ממש באותה שנייה. אותם אנשים שניסו בכוח לקחת לעצמם תפקיד של כהנים שלא נועד להם, נענשים בדיוק באותה דרך שבה ניסו להראות את הגדולה שלהם. המילים מֵאֵת ה' מלמדות אותנו שהאש לא נדלקה מתוך הקטורת שהם החזיקו בידיים, אלא יצאה במיוחד מתוך אוהל מועד. התורה כותבת וְאֵשׁ יָצְאָה כדי לרמז שזו אש מיוחדת של ה' שמופיעה כדי לפגוע במי שפולש לתפקיד שלא שייך לו.
למה דווקא באש? כי יש כאן חוק של מידה כנגד מידה. הם החליטו להביא אש וקטורת על דעת עצמם, ולכן האש שאמורה הייתה לשרוף את הקורבן, פגעה בהם. אבל למה הם לא נבלעו באדמה כמו דתן ואבירם? התשובה היא שהם בכל זאת הקשיבו להוראה של משה לבוא לאוהל מועד ולהתייצב, ולכן קיבלו עונש שונה.
התורה מספרת שהאש פגעה באֵת הַחֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ. שמו של קורח לא כתוב כאן, אבל המפרשים מסבירים שברור שגם הוא נפגע יחד איתם. הרי הוא היה המנהיג של המרד ועמד שם לצידם עם המחתה שלו, ולכן מובן מאליו שגם הוא חלק מהקבוצה הזו.