תארו לעצמכם שהייתה סערה גדולה או מריבה קשה, וכעת כשהכול סוף סוף נרגע, צריך לאסוף ולסדר את מה שנשאר מאחור. אחרי המריבה של קורח ואנשיו, נשארו בשטח מחתות הנחושת שלהם, שהן הכלים שבהם שמים אש וקטורת.
כעת, וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר ציווי מיוחד. ה' מבקש ממשה להעביר את התפקיד של הטיפול במחתות האלו דווקא לאלעזר הכהן, בנו של אהרן. למה לא לאהרן בעצמו? מכיוון שהמריבה הייתה סביב אהרן. אם אהרן היה לוקח בעצמו את הכלים של האנשים שרבו איתו, הרואים היו עלולים לטעות ולחשוב שהוא עושה זאת מתוך כעס או כדי לנקום בהם. לכן, כדי שהכול ייעשה בצורה נקייה ומכובדת, התפקיד עובר לאלעזר.
אבל מה עושים עם המחתות האלו? מצד אחד, האנשים שהביאו אותן עשו טעות. מצד שני, הכלים עצמם הובאו לכבוד ה' ולכן הם הפכו למיוחדים וחשובים, ואי אפשר סתם לזרוק אותם. הפתרון הוא להפוך אותם לסימן ולזיכרון שיישאר לתמיד. לוקחים את מחתות הנחושת, משטחים אותן, ומצפים בהן את המזבח שנמצא בחוץ.
יש בזה מסר חזק מאוד: האנשים שרבו ניסו לפגוע בעבודת המזבח, אבל בסופו של דבר, הכלים שלהם רק חיזקו את המזבח ונשארו עליו לנצח! ומה לגבי האש שהייתה בתוך המחתות? אותה זורקים ומפזרים רחוק, כדי להראות שהמעשה עצמו לא היה רצוי.