קרה לכם פעם שנבהלתם מאוד ממשהו, ואחר כך כל רעש קטן או תנועה פתאומית גרמו לכם לקפוץ? זה בדיוק מה שקרה לבני ישראל. אחרי כל מיני אסונות ומכות שהם עברו במדבר, הם הפכו להיות מאוד מבוהלים ורגישים, ממש כמו אדם שהכיש אותו נחש ועכשיו הוא נבהל אפילו כשהוא רואה חבל פשוט על הרצפה. כשהם מסתכלים על משכן ה' שנמצא ממש בתוך המחנה שלהם, הם מרגישים פחד גדול.
הם צועקים בייאוש ואומרים שכל מי שהַקָּרֵב הַקָּרֵב עלול למות. למה המילה הזו מופיעה פעמיים? בני ישראל בעצם מסבירים את החשש שלהם: הרי מותר לנו להתקרב קצת ולהיכנס אל חצר המשכן. אבל בגלל שאנחנו נמצאים כל כך קרוב, אנחנו פוחדים שמישהו בטעות יתקרב עוד קצת, יעשה צעד אחד יותר מדי פנימה אל תוך האוהל עצמו למקום שאסור, וייענש. הם מרגישים שאי אפשר להיות זהירים לחלוטין כל הזמן.
מתוך הלחץ והייאוש הזה הם שואלים: הַאִם תַּמְנוּ לִגְוֹעַ? המילה לגווע מתארת בדרך כלל מוות טבעי ורגיל של אדם זקן. העם שואל בעצב: האם אי פעם נזכה לחיות חיים ארוכים ולמות בשיבה טובה, או שנגזר על כולנו לחיות בפחד תמידי ולמות פתאום בגלל טעות קטנה של התקרבות למשכן?
ה' שומע את קריאת הפחד שלהם, ולא משאיר אותם ללא מענה. כדי להרגיע אותם, הוא מטיל על אהרן והכוהנים את התפקיד להיות השומרים של המשכן. ברגע שיש שומרים שמשגיחים שאף אחד לא יחצה את הגבול בטעות למקום שאסור לו, בני ישראל יכולים להפסיק לפחד ולהרגיש שוב בטוחים.