בעקבות המרד והמחלוקת בעם, גובה המגפה מחיר כבד של ארבעה עשר אלף ושבע מאות חללים, בנוסף לאלו שכבר מצאו את מותם בשלביו הקודמים של המרד [ביאור שטיינזלץ].
הכתוב פותח במילים וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים, ביטוי המלמד כי אנשים אלו נחשבו כמתים עוד בחייהם בשל רשעותם. משה רבנו חשש שמרגע שניתנה רשות למלאך המשחית לפעול, הוא לא יבחין בין צדיק לרשע ויכלה את הכול [שפתי כהן]. גם לאחר שאהרן עמד בין המתים והחיים והמגפה נעצרה במובן זה שהמשחית חדל להכות, עדיין נותרו חולים וגוססים רבים. זכותו של אהרן בקטורת לא הספיקה כדי לרפא אותם, ורק לאחר שמשה השתתף עמו בתפילה, המגפה נעצרה לחלוטין וגם אלו שכבר נפגעו נרפאו [מלבי"ם].
הפסוק מבחין בין חללי המגפה הנוכחית לבין אלו שמתו קודם לכן, ומציין מִלְּבַד הַמֵּתִים עַל־דְּבַר־קֹרַח. המילה דְּבַר בהקשר זה מתפרשת כמחלוקת ופילוג [נתינה לגר].
הפרשנים מציגים שתי גישות לשאלה מדוע מצא הכתוב צורך לקשור בין שתי קבוצות המתים ולהבחין ביניהן. גישה אחת מסבירה כי לשתי הקבוצות היה חטא זהה – הכחשת קדושתם של אהרן והכוהנים. יתרה מכך, שתי הקבוצות מתו באותה הדרך, שכן גם האש האלוהית שאכלה את מאתיים וחמישים אנשי קורח נחשבת למגפה. על כן, היה צורך להדגיש שלמרות הדמיון המוחלט בחטא ובעונש, מדובר בשתי קבוצות נפרדות שלא נכללו באותו מניין [ביאור יש"ר, העמק דבר].
מנגד, ישנה גישה הסבורה כי שתי הקבוצות מתו על חטאים שונים. בעוד שאנשי קורח מתו על עצם המחלוקת, קבוצת המתים הנוכחית מתה משום שהוציאה דיבה חמורה על משה ואהרן, בהאשימם כי "אתם המיתם את עם ה'". ביזיון זה ופגיעה זו במנהיגים הם שחייבו אותם מיתה בידי שמים במגפה [ברכת אשר על התורה].