במדבר, פרק י״ז, פסוק ד׳

יצא לכם פעם לחשוב מה עושים עם חפץ ששימש למעשה לא טוב? בדרך כלל היינו רוצים פשוט לזרוק אותו כדי לשכוח ממה שקרה. אבל כאן קורה משהו מאוד מיוחד. לאחר המקרה העצוב שבו מתו האנשים שהקטירו קטורת, אלעזר הכהן לוקח את מַחְתּוֹת הַנְּחֹשֶׁת, הכלים שבהם הם השתמשו. אלעזר מבין שהכלים האלו מתאימים בדיוק כדי לצפות את המזבח, שגם הוא היה עשוי מאותו החומר. הוא מוסר את המחתות לאומנים ובעלי מלאכה, והפעולה שהם עושים מתוארת במילה וַיְרַקְּעוּם, כלומר הם מועכים ומשטחים את הכלים לגמרי. המחתות השטוחות הופכות להיות צִפּוּי לַמִּזְבֵּחַ, שעד לאותו רגע לא היה לו כיסוי עליון. למה בעצם להשתמש בכלים שמזכירים מעשה רע? יש לכך שתי סיבות חשובות. קודם כל, הציפוי הזה נועד להישאר שם תמיד בתור תזכורת ואזהרה, כדי שאף אחד לא ינסה שוב לצאת נגד התפקיד של אהרן הכהן ונגד משה. אבל יש כאן גם חסד גדול ומרגש כלפי אותם אנשים, שנקראים הַשְּׂרֻפִים. המזבח הוא המקום שמכפר על בני ישראל. ברגע שהמחתות שלהם הופכות לחלק מהמזבח הקדוש, זה מראה שה' סולח להם, מכפר על המעשה שלהם ונותן להם זכות גדולה.