יצא לכם פעם לחשוב מה עושים אחרי שאירוע סוער וקשה מסתיים? איך מסדרים מחדש ומה עושים עם החפצים שנשארו בשטח? אחרי המריבה הגדולה של קורח ואנשיו, ה׳ מבקש לאסוף את הכלים שנותרו. באופן מעניין, ה׳ לא פונה לאהרון הכהן, אלא לבן שלו, אלעזר. למה דווקא אליו? כדי להגן על כבודו של אהרון, שלא ייראה כאילו הוא שמח ממה שקרה לאנשים שרבו איתו, וגם כדי להראות לכל העם שהתפקיד החשוב של הכהונה ממשיך ועובר במשפחה, מאב לבן.
אלעזר מקבל תפקיד לאסוף את המחתות, שהן הכלים שבהם שמו את הקטורת, מִבֵּין הַשְּׂרֵפָה, כלומר מתוך האפר שנשאר במקום. ומה עושים עם הגחלים שעוד בערו שם? ה׳ אומר לאלעזר וְאֶת הָאֵשׁ זְרֵה הָלְאָה. הכוונה היא שצריך לפזר את האש ולהרחיק אותה. מכיוון שזו אש שהשתמשו בה למעשה של מריבה, אי אפשר לשמור אותה או להשתמש בה במזבח.
לעומת זאת, את כלי המחתות עצמם ה׳ מצווה לשמור כִּי קָדֵשׁוּ. אולי זה נשמע קצת מפתיע, איך כלים שהשתמשו בהם בזמן מריבה יכולים להיות קדושים? התשובה היא שברגע שהאנשים באמת הקריבו בהם קטורת לפני ה׳, הכלים האלה ספגו קדושה. בגלל הקדושה הזו, אסור לזרוק אותם או להשתמש בהם לדברים רגילים של יום יום, וצריך להמשיך להתייחס אליהם בכבוד.