קרה לכם פעם שהשתדלתם מאוד לעזור למישהו, ובמקום להגיד תודה הוא כעס עליכם והאשים אתכם בדברים לא נכונים? זה בדיוק מה שהרגיש משה רבנו. כאשר וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה את הטענות של קורח והאנשים שלו, הוא היה בהלם. אלו לא היו סתם אנשים, אלא אנשים חשובים ומכובדים בעם. משה הבין מיד שמאחורי המילים שלהם מסתתרת קנאה ורצון לקחת את ההנהגה.
התגובה שלו הייתה מידית, וַיִּפֹּל עַל־פָּנָיו. משה לא סתם שכב על האדמה. הנפילה הזו הראתה את העצב, הייאוש והבושה העמוקים שלו. זו הייתה כבר הפעם הרביעית שעם ישראל חוטא ומתלונן, ומשה הרגיש כמו אדם שביקש סליחה בשביל חבר שלו שוב ושוב, וכבר מתבייש להטריח ולבקש שוב סליחה מאת ה'. בנוסף, הנפילה הראתה את הענווה העצומה שלו. במקום לצעוק או להילחם בחזרה, הוא הראה שהוא לא מתנשא על אף אחד, ממש כמו עפר הארץ. הוא פשוט פנה אל ה' וחיכה להדרכה ממנו, כי הבין שוויכוחים לא יעזרו כאן ורק ה' יכול לפתור את המצב. אגב, גם אחיו אהרן היה שם, אבל הפסוק מספר רק על משה שנפל, כי אהרן היה כל כך צנוע שהוא בחר לשתוק ולא להתווכח על הכבוד של עצמו, והשאיר למשה להגן עליו.