יצא לכם פעם לעמוד קרוב למישהו שעשה מעשה לא טוב, והרגשתם שכולם חושבים שגם אתם שותפים לזה? לפעמים, הדרך הטובה ביותר להראות שאנחנו לא מסכימים עם מעשה רע היא פשוט לזוז משם. ברגע המותח ביותר של המרד, ה׳ רוצה להציל את עם ישראל ולהראות שהוא בכלל לא מתכוון להעניש את כולם, אלא רק את האנשים שבחרו למרוד. לכן הוא פונה למשה במילה דַּבֵּר, שהיא לשון קצת תקיפה, אבל היא נובעת מתוך המון דאגה ואכפתיות. ה׳ רוצה שהעם יזדרז להתרחק וכך יינצל.
ההוראה המרכזית היא הֵעָלוּ, כלומר להסתלק, לעקור מהמקום ולהתרחק. ה׳ מבקש מהעם להתרחק באופן בולט וברור. ברגע שהם הולכים אחורה ומתרחקים, הם מראים לכולם שהם לא מסכימים עם המעשים הרעים, מוכיחים שהם מאמינים במשה, ומתקנים את הטעות שעשו כשהתקהלו שם בהתחלה.
הם צריכים להתרחק מִסָּבִיב לְמִשְׁכַּן־קֹרַח דָּתָן וַאֲבִירָם. המשכן הזה היה אוהל פרטי שקורח הקים. העם היה צריך להגיע עד לסביבת האוהלים שלהם, ואז לסגת לאחור מול עיני כולם כדי להוכיח באיזה צד הם בוחרים. בפסוק מוזכרים רק קֹרַח דָּתָן וַאֲבִירָם כי העונש כוון במיוחד אליהם. לעומת זאת, אחד המורדים שהוזכר בתחילת הסיפור, און בן פלת, לא מופיע כאן. למה? כי אשתו החכמה שכנעה אותו לעזוב את המריבה ולהינצל.
בסוף, המילה לֵאמֹר מסבירה למשה שהוא לא חייב לחזור בדיוק על אותן מילים שה׳ אמר לו. העיקר הוא להעביר לעם את המסר והכוונה. ואכן, משה בוחר במילים משלו ומבקש מהעם להתרחק מהאוהלים של האנשים הרשעים הללו, כדי לשמור עליהם בטוחים.