תארו לעצמכם שאתם נמצאים בתוך קהל גדול, ופתאום כולם נבהלים ומתרחקים לאחור. רוב האנשים היו כנראה מצטרפים ומתרחקים גם כן. כשמשה הזהיר את העם להתרחק מהאוהלים של המורדים, כולם באמת ברחו מִסָּבִיב, כלומר מכל הסביבה שלהם, מתוך פחד. אבל דתן ואבירם עשו בדיוק ההפך. במקום לפחד או לבקש סליחה, הם החליטו להפגין ביטחון עצמי וחוצפה. מצד אחד כתוב שהם יָצְאוּ ומצד שני שהם נִצָּבִים. זה אומר שהם לא סתם יצאו החוצה והלכו, אלא הם נעמדו בכוונה זקופים וגאים בפתח האוהל שלהם. הם רצו להראות לכולם שהם לא מפחדים מהאזהרות של משה, והם עמדו שם כדי לזלזל ולצחוק עליו ואפילו על ה'.
הם לא עשו את זה לבד. דתן ואבירם הביאו את כל המשפחה שלהם כדי להשתתף במרד באופן פומבי. הנשים שלהם, וּבְנֵיהֶם שהם הילדים הבוגרים, ואפילו וְטַפָּם שהם הילדים והילדות הקטנים, עמדו כולם יחד כקבוצה אחת כדי לזלזל במשה. מי שממש בלט בכך שלא היה שם הוא און בן פלת, שניצל בזכות אשתו החכמה ששכנעה אותו לעזוב את המריבה. בגלל שדתן ואבירם ומשפחותיהם היו כל כך עקשנים והמשיכו לזלזל גם כשכולם ברחו, משה הבין שהוא חייב לבקש מה' להביא אות מיוחד שיוכיח לכולם שהוא באמת המנהיג שנבחר על ידי ה'. ולצערנו, מכיוון שכל המשפחה בחרה לקחת חלק פעיל במריבה הגדולה הזו, כולם נשאו בתוצאות יחד.