במדבר, פרק ט״ז, פסוק כ״ח

קרה לכם פעם שמישהו חשב שעשיתם משהו רק בשביל עצמכם, למרות שבעצם רק הקשבתם להוראות? זה בדיוק מה שקרה למשה רבנו. קורח והאנשים שלו טענו שמשה נתן את התפקידים הכי חשובים במשכן לאחיו אהרון ולבני משפחתו, רק כי הם משפחה. משה היה חייב להוכיח לכולם שזה לא נכון, ולכן הוא אומר להם בְּזֹאת תֵּדְעוּן. משה מסביר שעכשיו יקרה נס גדול ויוצא דופן שיעצור את המריבה. משה, שבדרך כלל מתפלל ומבקש רחמים על עם ישראל, מבין שהפעם צריך לעצור את המחלוקת מיד. זה כמו רופא שחייב לטפל בפצע בעייתי כדי להציל את כל הגוף, כך משה היה צריך להרחיק את מי שעשה צרות כדי להציל את כל עם ישראל ולשמור על התורה. כשמשה אומר שה' שלח אותו לעשות אֵת כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה, הוא מתכוון לכל השינויים והתפקידים שהוא קבע במשכן, כמו למשל הבחירה בשבט לוי לעבוד במשכן במקום הבכורות, והמינוי של אהרון לכוהן גדול. בסוף משה מכריז כִּי לֹא מִלִּבִּי. העם הרי ידע שה' מדבר עם משה, אבל אולי הם חשבו שמשה התחנן לה' וביקש טובה אישית עבור המשפחה שלו וה' פשוט הסכים. לכן משה מדגיש שהוא אפילו לא רצה את זה בלב שלו. לא הייתה לו שום גאווה או שמחה פרטית לתת תפקידים למשפחה שלו. הוא פעל בדיוק כמו שליח נאמן שעושה רק מה שה' מצווה עליו, בלי שום רצון להרוויח מזה משהו לעצמו.