במדבר, פרק י״ז, פסוק כ״ה

לאחר שמשה הציג את הנס בפני העם, הוא מצטווה הָשֵׁב אֶת־מַטֵּה אַהֲרֹן פנימה אל אוהל מועד, שכן החפץ התקדש ואינו ראוי עוד לשימושי חולין. המטה מונח סמוך לארון הברית לְמִשְׁמֶרֶת לְאוֹת, כהוכחה נצחית לכך שהנס היה אמיתי ומעיד על בחירת ה' באהרן לכהונה, או אף על בחירת שבט לוי כולו לשרת בקודש. עדות זו נועדה לשמש אזהרה לדורות הבאים, לִבְנֵי־מֶרִי שעלולים למרוד שוב ולערער על החלטה אלוהית זו. בין אם מדובר בציווי אקטיבי למשה ובין אם בתוצאה שתתרחש מאליה, המטרה היא שוּתְכַל תְּלוּנֹּתָם המשותפת של העם בעניין הכהונה. מאחר שתלונה נגד משה נחשבת למעשה תלונה מֵעָלַי כלומר כלפי ה', הצבת ההוכחה המוחשית היא מעשה של רחמים שנועד למנוע מהעם לחטוא שוב וְלֹא יָמֻתוּ במגפה.