במדבר, פרק כ׳, פסוק י״ב

ה' גוזר על משה ואהרן שלא ייכנסו לארץ, אך פונה אליהם בלשון רכה, וַיֹּאמֶר, לבקשת משה שרצה כי חטאו יפורסם ולא ייחשד בחטאים חמורים יותר. חטאם נבע מכעס שהוביל אותם להכות בסלע במקום לדבר אליו ולייחס את נס הוצאת המים לעצמם, ובכך החמיצו את ההזדמנות להשריש אמונה בעם, כפי שעולה מהטענה יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. משום כך נשבע ה' באופן מוחלט, במילה לָכֵן, כדי למנוע מהם להתפלל לביטול הגזירה, ומכריע כי לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ. עונש זה מבהיר כי הנהגה בארץ ישראל דורשת את כוח הדיבור והתפילה, וההדגשה כי הארץ היא זו אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם מלמדת שקשרו הישיר של העם עם ה' הוא העיקר ואינו תלוי במנהיג כזה או אחר.